החולונים מכנים את כיכר קוגל בכניסה לעיר: "כיכר הדמעות". הכיכר הזאת ידועה, בין השאר, בכך שהיא מעגל התנועה הגדול בישראל. ישנם כמה הסברים לשאלה איך דבק הכינוי הזה בכיכר. אחד מהם הוא שהיא גרמה לאלפי מתבגרי העיר להיכשל במבחן הנהיגה שלהם, עקב הקושי האדיר להשתלב בה בנהיגה. רחוב שד' קוגל היוצא מהכיכר הוא על שם ד"ר חיים קוגל, ראש העיר הראשון של חולון. נכדו הוא ד"ר חן קוגל ראש המכון הלאומי לרפואה משפטית. קשה לעמוד בפיתוי האנלוגיה: אתמול במשפט זדורוב פרקליטות המדינה המשיכה הסתבכות ומיותרת בכיכר קוגל; לא הצליחה למצוא את הנתיב הנכון לנסיעה, כתוצאה מכך ביצעה עבירות תנועה, ובשורה התחתונה נראה שתיכשל בטסט.
עו"ד שרון הר ציון היא תובעת מעולה, בעלת מזג ג'ינג'י מיליטנטי, שזה לא כבר סיימה חלקה בהצלחה גדולה באחד מתיקי הדגל של הפרקליטות - תיק 512 נגד ראשי ארגוני הפשיעה בישראל. קשה היה להשתחרר מהרושם שהגיעה אתמול טעונה מאד לחקירתו הנגדית של קוגל שהופיע כעד הגנה במשפט זדורוב. מבחינות מסוימות אפשר להבין אותה, אבל לא מהבחינה העיקרית שעלתה בדיון.
הסיבוב הראשון של קוגל כרופא במכון לרפואה משפטית היה מ—1991 עד 2005. השנים האחרונות שלו במכון לווו במרד מתוקשר שהוביל נגד קודמו בתפקיד, מי שהיה במשך שנים ראש המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס. המרד שהוביל קוגל היה מוצדק מאין כמותו וחשף עיוותים וליקויים בניהול המכון שכללו, בין היתר, זלזול בכבוד המתים המנותחים, חוות דעת של רופאים מבלי שנכחו בניתוח, ועוד. הטענות של קוגל ועמיתיו שהלכו אחריו קיבלו חותמת אמת מוועדה ציבורית מיוחדת שבראשה עמד השופט אריה סגלסון.
לאחר פרישתו פתח קוגל מכון פתולוגי פרטי ראשון מסוגו בישראל, שבאמצעותו נתן עדויות מומחה בעיקר עבור נאשמים במשפטים פליליים. בין המשפטים הפליליים שנתן בהם חוות דעת לסניגורים, היה משפטו של רומן זדורוב. באפריל 2008 קיבל את דו"ח נתיחת גופתה של תאיר ראדה. הוא למד אותו כשנה וחצי עד שעלה להעיד, ובעדותו לא התייחס לדבר לבד מכיווני החתכים. גם בתוכנית "המקור", שבה התראיין, אמר במפורש שהוא לא יכול לקבוע אם הלהב שבה בוצע הרצח היא משוננת או לא.
בשנת 2013 חזר קוגל כמנצח לשירות המדינה, ונבחר לכהן כראש המכון. הר ציון טענה אתמול שגם אחרי מינויו, המשיך לפעול על גבו של תיק זדורוב כדי לפגוע במנהלו שעבר, שנוא נפשו, פרופ' יהודה היס, וכנגד אנשיו שעדיין עבדו במכון, ביניהם ד"ר קונסטנטין זייצב. מדבריה השתמע שקוגל לא שכח את התבוסה שהנחיל לו מחנה היס בקרב ההוא, בסיבוב הראשון של משפט זדורוב. גם אם היא צודקת, וקשה מאד להוכיח את טענתה, טקטיקת המלחמה בקוגל (שממש לא התחילה אתמול, ומיד אפרט) היא שגויה ורעה מאד לאמון הציבור ברשויות אכיפת החוק.
מצדדיו של קוגל טוענים כי הוא נלחם על האמת שלו. הם צודקים. עובדה היא שהמלחמה הגדולה ביותר בקריירה של קוגל על האופן שבו נוהל המכון לרפואה משפטית תחת היס, התבררה כמוצדקת מאין כמותה. אהבתי אתמול את תשובתו של קוגל להר ציון כשהיא ניסתה לרמוז שהוא הדליף לתקשורת עניינים שנראו בעייניו כחמורים. "טוב מאד שזה פורסם", הוא אמר וצדק. מאידך, הפרקליטות טוענת כי קוגל פופוליסט. גם היא צודקת.
קחו לדוגמה את הפארסה הענקית ביותר שהיתה בפרשה הזאת בדצמבר 18' - פארסת הבדיקה המיטוכונדריאלית לשערה שנמצאה בזירת הרצח. מהדורות החדשות רעשו, עיתונאים ופעילים ברשתות החברתיות נהרו אחר ההתלהבות עו"ד ירום הלוי, לפיה נמצאה ראיית הזהב שתוכיח כי אולה קרבצ'נקו (שכונתה אז א"ק) היא הרוצחת של תאיר ראדה. מדובר היה בממצאים גנטיים מיטוכונדריאליים על שערה שנמצאה בזירת הרצח, שהצביעו כביכול על התאמה, בין השערה לבין א"ח, אותו גבר תשוש נפש, שסיפר כי חברתו א"ק תשושת הנפש, לבשה את מכנסיו כשרצחה את תאיר ראדה.
הלוי זומן אז יחד עם נציגי הפרקליטות על ידי קוגל כדי לקבל את הבשורה, קיים מסיבת עיתונאים סנסציונית, ומאז כינה פעמים רבות את א"ק "רוצחת סדרתית" (כיום הוא היום נתבע על כך בתביעת דיבה). העיתונאים הנלהבים טסו להפיץ את הבשורה באולפנים והארץ געשה. במאי "צל של אמת", ארי פינס, שעד אז עוד נזהר בפרשנויותיו, עלה לשידור במהדורת חדשות 13, ונזף בעיתונאים שטענו כי א"ק אינה הרוצחת. הוא קבע בנחרצות מפחידה ויהירה בשידור שהיא רצחה את ראדה.
שאלתי את עצמי אז: אם כל העניין הוא להטיל ספק סביר בהרשעתו של אדם, איך אותם עיתונאים יכולים לקבוע בנחרצות, על כל כך הרבה פחות, שקרבצ'נקו היא הרוצחת של ראדה? אבל נחזור לחלקו של קוגל.
קוגל אמנם שיגר הודעת וידיאו מינורית יחסית, שבה דיבר על "ממצאים חדשים שלא היו ידועים עד עתה", אבל אפעס כל עיתונאי שיצא מתדרוך אצלו נותר ללא ספקות, ללא הסתייגויות, וכך אכן הדברים נשמעו ונראו באותו ערב במהדורות. כבר למחרת התבררה הפארסה, ומומחים רציניים מקוגל בתחום הבהירו שהסבירות לקשר גנטי בין א"ח לשערות נמוכה ביותר. בהחלטתו על משפט חוזר כותב השופט חנן מלצר כי חוות הדעת של ההגנה בעניין זה צריכה להילקח בעירבון מוגבל מאד. התנהלותו של קוגל באותו אירוע היתה בעייני גם פופוליסטית וגם לא אחראית, בעיקר לאור העובדה שתרמה לרצח האופי הנורא שעשו לקרבצ'נקו, שהיום כבר ברור לכולם שנעשה לא בצדק.
מאידך, טענות רבות שהטיחה אתמול התובעת בקוגל לא היו ברורות לי. הר ציון התעכבה למשל על אותה הרצאה שנתן קוגל לסטודנטים בזום בדבר זליגת הדם. הר ציון טענה כי קוגל שתל למעשה ראיית הגנה באמצעות ההרצאה הזאת, ורמזה שהדבר נעשה בתיאום עם ההגנה של זדורוב. לדבריה, הכל היה מתוכנן - קוגל יישאל על ידי סטודנט שתול על משפט זדורוב, יסביר שדם לא יכול לזלוג זמן כה רב, ואז הלוי יקפוץ כמוצא שלל רב ויבקש ממנו להעיד עבורו בבית המשפט. הטענה הזאת נראית מופרכת מסיבות רבות. ראשית, הפרקליטות לא יכולה להוכיח אותה (רגע מביך נרשם אתמול כשהר ציון שאלה את קוגל מאיפה הכיר את שמו של השואל, והוא השיב לה בפשטות שהוא הופיע מתחת למשבצת בזום).
אבל, חשוב מכך, לשם מה קוגל והלוי צריכים לקשור את הקשר הזה בדרך העקומה הזאת? מה ההיגיון? הרי קוגל ממילא לא מסתיר את דעותיו, והאמת היא שאינו צריך להסתיר את דעותיו. הלוי פשוט היה יכול להתקשר אליו. הפרקליטות טועה טעות מרה כשהיא מנסה להצר את צעדיו והבעת מחשבותיו של קוגל. אם זו דעתו של קוגל, שחררו, תנו לו להביע אותה, ותנו לו להעיד אותה מטעם מי שירצה להעיד אותה. כל ניסיון למנוע מעובד ציבור להביע את עמדתו הפומבית היא לא רק טעות ערכית אלא גם גול עצמי.
הטעות הזאת היא עוד חוליה בשרשרת ההסתבכויות של הפרקליטות בכיכר קוגל. שיאה של ההסתבכות הזאת היה כשפרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, ניסה למנוע את מינויה של ד"ר לתפקיד במכון לרפואה משפטית. פורמן היתה בעבר שותפתו של קוגל למרד נגד היס. בגלגול השני של משפט זדורוב, כתבה חוות דעת פרטית לפיה הרצח בוצע באמצעות להב משוננת, וחטפה ביקורת קטלנית מהרכב השופטים שדן בתיק.
במהלך מזעזע ניצן ניסה לסכל את מינויה לתפקיד בשל אותה חוות דעת. שאלתי פעם את ניצן: אם כך, מדוע לא יצאת למשל נגד קידומו של נצ"צ אפרים ברכה ז"ל (ראש יאח"ה לשעבר), לאחר שבית המשפט לא רק שכתב דברים קשים בהרבה על אמינותו מאלה שכתב על פורמן, אלא אף חייב את המדינה לשלם בשל מחדליו מיליוני שקלים לסוכן שנחשף? (למען הסר ספק דעתי היא שברכה היה מהקצינים האמיצים והמוכשרים שהיו בישראל).
אלא שמפה העניינים רק הלכו והסתבכו. פורמן פנתה לבית הדין לעבודה, וקוגל שכבר כיהן אז כמנהל המכון נעתר בצדק רב מבחינתו לבקשתה של פורמן כי יגיש תצהיר בעדה לבית הדין. אלא שהפרקליטות, כך הסתבר, נעמדה על הרגליים האחוריות וביקשה מקוגל לשנות את תצהירו, ולהשמיט בו את הסעיפים שבהם גיבה את חוות דעתה של פורמן. קוגל סירב בצדק לעשות זאת. בית הדין פסק לטובתה של פורמן. לימים, בית המשפט העליון, שאמנם דחה את ערעורו של זדורוב, קיבל את חוות דעתה של פורמן בדבר הלהב המשוננת ומתח ביקורת על הדברים הקשים שכתבו עליה השופטים בערכאה הקודמת. הפרקליטות וניצן בראשה הובכה בכיכר העיר.
המשך אובדן הדרך של הפרקליטות בכיכר קוגל, היה כשניסתה למנוע ממנו להיות עד הגנה במשפט הנוכחי, והפרק האחרון נרשם אתמול. ראשית, ברור שלפרקליטות מותר לחקור כל עד הגנה בחקירה נגדית צולבת, כמו שמותר להגנה לחקור כל עד תביעה בחקירה כזאת. טוב עשתה הר ציון כשחשפה בפני קוגל את העובדה שבחוות דעתו הראשונית לא אמר מלה על הלהב המשוננת, ואף אמר די ההיפך בתוכנית "המקור", טוב שהראתה לו סתירות נוספות בעדותו. אם לא היתה עושה זאת היתה מועלת בתפקידה. הבעיה היתה ברצח האופי שעשתה לו. היא הציגה אותו כשרלטן, כבלתי מקצועי וכבלתי אמין, ואז כמובן שיגרה לחלל אולם בית המשפט את השאלה הגדולה: אם קוגל נתן בתשע השנים האחרונות מאות חוות דעת לתביעה, איך הפרקליטות יכולה עתה לתאר אותו במונחים כה דמוניים?
לפי זה, כל האסירים שהרשעותיהם התבססו על חוות הדעת של קוגל בתשע השנים האחרונות, צריכים מחר בבוקר לבקש משפט חוזר. הנזק בקו החקירה הזה היה גם למשפט וגם רוחבי. במשפט, קשה להאמין ששופטי ההרכב יאמינו שהפרקליטות מאמינה לעצמה כשהיא טוענת שקוגל הוא שרלטן עם גלימת רופא. הנזק הרוחבי הוא שהפרקליטות לא תוכל מעכשיו להשתמש בחוות הדעת של קוגל בזמן שהיא עצמה טוענת שהוא לא מקצועי ולא אמין. בעיקר זה היה מיותר. ממילא חוות הדעת שעליה יקום וייפול זיכויו של זדורוב, היא זו שעוסקת בזליגת הדם, וממילא חוות דעת זו כשלעצמה אינה מופרכת.
ברור שיש חוות דעת בעולם, כמו זו של קוגל, שטוענות שזליגת דם לא יכולות להימשך לאורך זמן. מאידך, עומדת חוות הדעת של הפרקליטות שטוענת כי הזזת גופה יכולה להביא לזליגת הדם מחדש. הפרקליטות צריכה להתרכז בחוות דעתה הנגדית, ובעיקר בטענה שכל העיסוק ב"מחלץ האלמוני" הוא עיסוק פיקטיבי, שכן מדובר במטבע לשון שהשתמש בו השופט יצחק עמית לאחר שהסביר שהוא לא מייחס חשיבות רבה לעקבות הבלתי מפוענחות שנמצאו.
הטענה הפשוטה היא שהפרקליטות לא יודעת של מי העקבות הללו, ושכדאי שבית המשפט יתמקד במה שיש (המדובב, הפרטים המוכמנים ההודאה והשחזור), ולא במה שאין. כן, הזירה אכן זוהמה בצורה זו או אחרת, אך האם זהו הספק הסביר שצריך להביא לזיכוי זדורוב? על זה המשפט כולו, או לפחות צריך להיות. אם כך, לשם מה היה צריך את כל ההתכתשות המיותרת עם קוגל, שרק מתדלקת את מפיצי תיאוריות הקונספירציה ברשתות החברתיות ובכלל? לשם מה היה צריך את האירוע רב הנפגעים הזה?
את דעתי כתבתי כאן וגם שידרתי כמה פעמים: משפטו החוזר של זדורוב הוא תוצר של טרנד פופוליסטי מסוכן, ושאם זדורוב יזוכה (והוא כנראה יזוכה), צריך לשחרר עוד מאות אסירים בישראל שהורשעו על סמך ראיות אווריריות בהרבה מאלה שעליהן התבססה הרשעתו של זדורוב. עם זאת, הפרקליטות יורה לעצמה פעם אחר פעם ברגל, שבשם אמונתה בצדקת דרכה, היא מנסה להשתיק קולות אחרים בתוך המערכת. טוב אף פעם לא יוצא מזה.