התמונות מהשבועיים האחרונים מפלחות את הלב של כל בן אנוש, אבל לישראלים ולישראליות רבים התמונות יושבות על הפצעים הנוראיים ביותר של משפחותיהם. בפעם הראשונה בחיי אני רואה ומבין את מה שסבתי עברה אי אז, באמצע המאה הקודמת. הבריחה מהתופת, ההפיכה תוך יום לחסרי כל, הבריחה מהבורות, ההריגה של צורר משוגע אחד. הכל שם. מי שבורח מהתופת הם אנשים חפצי חיים, שמוכנים להשאיר מאחור את כל חייהם רק בשביל הסיכוי לשרוד, לחיות.
אני לא חושב שיש ישראלים שבאמת אדישים למראות, גם לא שרת הפנים איילת שקד. למרות שלאורך השנים היא כנראה הייתה השרה ערלת הלב ביותר, אין לי ספק שגם ליבה הערל נחמץ.
אך ממנה, אין ולא יכולות להיות לנו ציפיות. השרה שקד לא שותפה לערכי הדמוקרטיה, היא אינה חלק מהקבוצה שמאמינה בחירות, שוויון ואחווה כדרך חיים. תפיסתה היא התפיסה הגזענית של מדינה יהודית ולא דמוקרטית, היא מעולם לא התביישה בכך - וכך היא מתנהלת בממשלה זאת. טענותינו לא יכולות להיות מופנות אליה, אלא לאלה שנשבעו בשם קולותינו להילחם על הערכים - ובראשם מפלגת מרצ.
פליטי אוקראינה
במפלגתו של השר הורוביץ כנראה עוד לא הפנימו שהם בשלטון, שמתקפת ציוצים כדרך פעולה היא אירוע מביך כשיש לך יד על הגה השלטון. אין לי גרם של ספק שאם מרצ היו באופוזיציה היא הייתה דורשת את המובן מאליו: פתחו את שערי המדינה לפליטים! אנחנו לא מדינת מעבר על גבול אוקראינה, אנחנו המדינה היקרה בעולם, בשום צורה איננו המקום לבוא אליו להיות פליט. מי שמגיעים הנה מגיעים בגלל שהם מכירים כאן אנשים שיוכלו לאפשר להם מקלט. זהו אותו מקלט שסבנו וסבותינו ביקשו לאחר השואה.
אחד המשפטים שחוזרים הכי הרבה במחוזות השמאל הוא שהמקום החם ביותר בגיהינום שמור לאלה ששמרו על ניטרליות בעת משבר מוסרי. ובכן, בשנת 2022 אותו מקום שמור לאלה שבזמן המשבר הגדול של העת הזאת העדיפו לצייץ במקום לפעול.
האמת לא נעימה אבל היא צריכה להיאמר: מרצ הנוכחית לא מוכנה להילחם עבור ערכי המצביעים שלה כמו שגנץ מוכן להילחם עבור הפנסיות של אנשי הקבע. אותה חבורה עסוקה כנראה ההתרגלות לכסאות המכוסים בעור הצבי.
הגיע הזמן שהאנשים הטובים במפלגה שהותירה אחריה שולה אלוני ינהגו כמוה - יאבקו על הערכים, לא רק במילים - אלא באומץ ובמעשים. אין לי ספק ששולה, אי שם במרומים, מתביישת בכם ובכן.