בין לשכת ראש הממשלה ולשכת שר הביטחון בקומת הממשלה בכנסת מפרידים מטרים ספורים, שבשעות מתיחות ומשבר - מדיני, ביטחוני או פוליטי - הופכים בדרך כלל לזירה של התרוצצות תזזיתית. בין שתי הלשכות הללו תוחזקה ממשלת נתניהו-גנץ עד שהידרדרה עד תהום אחרי שבעה חודשים, ואחרי חילופי השלטון, נפתלי בנט אייש את הלשכה והמרפסת של נתניהו, ואילו בני גנץ נשאר במקומו (וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, שלא רצה לריב, עבר לחדר בקומה נידחת). בין שתי הלשכות הללו פרץ אתמול אחרי הצהריים המשבר הקואליציוני האחרון שמטלטל את ממשלת בנט-לפיד, שרק התאוששה משבועיים של חרם של רע"ם וכבר שותקה בחרם נוסף.
כמה דקות אחרי השעה 16:00, שר הביטחון עלה מישיבת סיעת כחול לבן, מלווה במקורביו ומאבטחיו, ונכנס ללשכתו כדי לאשר את הנוסח הסופי של ההודעה בה הכריז שכחול לבן לא תשתתף בהצבעות. בהודעה פורטו 8 סעיפים של התחייבויות קואליציוניות שלא מומשו בשמונת החודשים האחרונים, והדחופה והבהולה ביותר עבור גנץ היא קידום החקיקה שתסדיר את תוספות הפנסיות לאנשי הקבע. ההחלטה השנויה במחלוקת אושרה בממשלה כבר באוגוסט האחרון, אבל לא התקדמה משם לכנסת. בהתחלה זה נדחה לאחרי התקציב, ומאז עוכב עוד ועוד, בגלל ההתנגדות של מרצ והעבודה שמקשים על גיוס רוב, וגם נתקע בפקק של חקיקה ממשלתית שהולכת ומצטברת נוכח כל החרמות והמשברים הפנימיים.
כך חלפה לה חצי שנה, והופ, הנה הגיע דדליין של בג"ץ בסוף החודש. בשבוע שעבר גנץ נפגש עם בנט ולפיד ודרש לאשר את מתווה הפנסיות, לפחות בקריאה ראשונה, עוד השבוע. הם שלחו אותו להסתדר מול מרצ והעבודה, אבל השיחות של יו"ר סיעתו איתן גינצבורג ואנשיו עמם לא הניבו פירות, ובקואליציה לא לקחו את האיומים שלהם מספיק ברצינות. וזה שלא שחסרו סימנים מקדימים: כמה שעות לפני ההודעה הרשמית על החרם, גנץ נאם בזעם בכנס מקור ראשון על "היחס הפופוליסטי לאנשי הקבע" והזהיר: "אין לי שום כוונה שהמצב הזה יימשך". זמן קצר לאחר מכן, בסבב ישיבות הסיעה השבועי בכנסת, גם לפיד וגם ליברמן גיבו את גנץ לגמרי, והתייצבו מאחורי הדרישה לאשר את הרפורמה הכנסת. בנט, שמאז שנהיה ראש ממשלה ממעט לזמן את התקשורת לישיבות ימינה, לא נדרש להשיב על שום שאלה. אולי הוא חיכה ליישר את ההדורים אחר הצהריים, בפגישת העדכון הביטחונית שנקבעה להם מראש, בלשכה בכנסת. רק ש-40 דקות קודם לכן, גנץ כבר הכריז על חרם על הראש שלו.
באותו רגע, קומת הממשלה התעוררה כמרקחה, וליושבי הספות נגלה אחר צהריים של תדרוכים ושיחות של כל בעלי העניין. תחילה, בנט זימן ללשכתו את ליברמן ולפיד להתייעצות המומה וצפופה, בה סוכם על התגובה הקשה מצד "גורמים בקואליציה" שהאשימה את גנץ בחמיצות, ילדותיות, וגעגועים לביבי - ששוגרה לתקשורת זמן קצר אחרי שהחלה הפגישה המתוכננת מראש של בנט וגנץ. זו כבר הייתה עילה מעולה "לפוצץ" את הפגישה, תלוי את מי שואלים, ולפרוץ מגננת ציוצי תמיכה של אנשי כחול לבן ותדרוכים שמתייגים את המתנגדים בגורמים פוסט ציוניים שרוצים לפגוע בצה"ל וביטחון המדינה. בינתיים, בגלל החרם, הקואליציה נאלצה לבטל עוד יום שני של הצבעות על הצעות חוק ממשלתיות, בשבוע השלישי ברציפות.
סיפור הפנסיות לאנשי הקבע מחולל אמוציות גבוהות בשני הצדדים. גנץ כורך את הפנסיות בחבילת חוקי ביטחון ומנסה לנווט את השיח לאיראן וטרור ואילו מתנגדיו מציגים אותו כלוביסט של הרמטכ"ל ומסודרי מערכת הביטחון. הטיימינג הקשה, בעיצומה של מחאה ציבורית על יוקר המחיה, לא מקל על ירידה מהעצים עבור הח"כים של מרצ, העבודה, וסגן השר אביר קארה. אבל אפשר להעריך בזהירות שמתישהו תסתיים מלחמת ההשמצות ההדדיות ויוסכם על פשרה, במתווה של תמיכה בקריאה ראשונה תוך הסכמה לשינויים בהמשך העבודה בוועדה. מעבר לוויכוח על הפנסיות כן או לא, בסוף, ביסוד הדרישה של גנץ לאשר את המתווה בכנסת יש החלטת ממשלה, שאושרה ברוב קולות באוגוסט האחרון. העובדה שהקואליציה לא מסוגלת להעביר אותה, אפילו בקריאה ראשונה בכנסת, ולעמוד בדדליין של בג"ץ, היא לא סיפור פרטי שלו. יש לכך השלכות על כל אחד משרי הממשלה, ובמיוחד על העומד בראשה. זה סיפור של משילות.
כך שמשבר הפנסיות הוא של בנט לא פחות מאשר של גנץ, אבל הוא נמנע מלהטיל את כובד משקלו, שלא לומר לא הוציא מילה בנושא. הוא גם סימפטום לדחיינות שלו, ולנטייה, אותה ירש כנראה מקודמו, לגלגל החלטות מורכבות עד הרגע האחרון. הפנסיות מונחת לפתחו של ראש הממשלה מזה שבועות, והוא התעלם מהאזהרות על סבלנותו הפוקעת של גנץ והתנער מאחריות. גם אתמול, אחרי נאום הזעם שלו במקור ראשון, הוא לא עשה כלום כדי למזער את המשבר, ורק אתמול בערב, אחרי שגנץ כבר התפוצץ והקטין אותו, הוא קרא לניצן הורוביץ ומיכל רוזין לשיחה, והתערב באירוע אישית.
על שולחנה של הקואליציה יש כרגע עוד לפחות 2 משברים בוערים - ההתנגדות בעבודה, כחול לבן ומרצ לתוכנית הכלכלית ועסקת החבילה במשק, כמו גם לרפורמה בחקלאות, והמתיחות סביב דרישות רע"מ עוד נישאת באוויר. בין חרם לחרם, הכנסת משותקת כבר שלושה שבועות, ובאופוזיציה מנצחים אותם שבוע אחרי שבוע בהצבעות על הצעות חוק פרטיות. ריבוי המשברים משדר בלגאן ושאין בעל בית, ובסוף משליך על העומד בראש. מנהיג, וגם מנהל טוב, צריך גם לדעת מתי לדפוק על השולחן. גם את סיפור הפנסיות בנט נזכר לנהל מאוחר מדי, וקיווה שהוא פשוט ייפתר מעצמו. ואם הוא יהפוך לתקדים, הוא ישקף בעיקר את חולשתו.