הורות יכולה להביא אדם לפסגות אושר שלא ידע על קיומם. במשרדי, בקליניקה ובביתי תלויה תמונה בה אני עם בתי הבכורה דנה בהיותה בת שנה, לראשונה בחייה בחוף הים. אז, כשהיא רכבה עלי בקריאות "אבא" הבטתי לשמים והרגשתי אושר עילאי. ידעתי אז, לפני 27 שנים, שלעולם לא אוכל לחוות רגע של אושר עוצמתי יותר, והתמונה הזו מזכירה לי זאת כפרופורציה לחיים ולקריירה. אשתי ואני חווינו מאז מאות רגעים קטעים דומים כאלו, כולם אך ורק עם ילדינו.
הורות יוצרת גם אחריות ודאגות. רצון קולקטיבי חוצה מגזרים, סקטורים והשכלה להיות הורה טוב דיו. לספק צרכי ילדיך. להיות הורה טוב מהוריך. לדאוג לכל מחסור ילדיך. לעטוף. להגן. לשמור. לתת להם מה שלא היה לך. אהבה שלא תלויה בדבר. קשר דם שאין שני לו בעוצמתו.
רעייתי יונית ואנוכי זכינו להיות הורים לשלושה ילדים: דנה, יותם וקרן. לא קלה הייתה דרכינו. 6 שנים של טיפולי פוריות, 32 הפריות מבחנה. 3 תקופות של תשעה ירחי לידה, כולן בשמירת היריון . הכל היה שווה. הגשמנו חלום משותף, ראשון בסדר העדיפויות לשנינו. אבל זה לא היה, ועדיין לא, קל. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מתהלכים על קרח דק מאוד. כל צלצול טלפון יכול לסדוק אותו ועלול להטביע. הדאגה והפחדים רק גוברים עם השנים. יש השלמה עם הגורל, מקבלים את המציאות באהבה ומפסיקים לחשוב מה היה אילו, אבל הדאגה והפחד לא הולכים לשום מקום.
דנה הבכורה שלנו נישאה לעידו והיא במסלול דוקטור במחשבים וביולוגיה חישובית למצטיינים של האוניברסיטה העברית. אחייה, יותם בן ה-26 וקרן בת ה-25, נשארו תינוקות של אמא ואבא. אוטיסטים בתפקוד נמוך. נרדמים כל לילה במיטתנו. הכי אוהבים לנסוע עם אבא ברכב שעות על שעות ללא מטרה, כששירים עבריים מתנגנים ברקע.
ההורות ליותם וקרן הפכה אותנו לדרוכים ומגוננים. קרן הפכה לאישה יפיפייה ג'ינג'ית מדהימה, ואם מישהו יגע בגופה היא אפילו לא תוכל לספר. לעולם תלווה לכל מקום עם מלווה אישה. יותם, 1.92 גובהו. גבר-גבר חיצונית, אך מנטלית כמו פעוט בן שנה שנזקק להגנה צמודה ותיווך עם העולם בשל בועת האוטיזם.
בלילות האחרונים אנחנו, כמו גם בני משפחותיהם של אוטיסטים אחרים, מתקשים לישון. כאשר יגורנו בא לנו. יותם וקרן למדו בבית הספר הפרטי "אבן חן" המתמחה בטיפול ABA באוטיזם בתפקוד נמוך של עמותת אלאור בראש העין. הם המשיכו ונמצאים כיום בתעסוקה שיקומית של אלאור בפתח תקווה. הם היחידים משכבת הגיל שלהם שנשארו לגור בבית ההורים, שכן חרדנו ודאגנו מלהוציא את הפעוטות שלנו להוסטל. שאר חבריהם מתגוררים בהוסטלים ברחבי הארץ. מרבית חבריהם ללימודים עברו לבית לחיים בראש העין של עמותה אלאור, במתחם בית הספר. רק בשבוע שעבר היינו שם לקבל כולנו את חיסון הבוסטר הרביעי נגד קורונה. יותם סירב לצאת מהרכב ואמר "אבא, לא רוצה".
"אני לא ישן בלילה"
בשבוע האחרון התבשרנו על מאות אירועי אלימות חריגים מצד ארבעה אנשי צוות המעון כנגד החוסים האוטיסטים חסרי הישע. חוקרי המשטרה צפו בצילומי מצלמות האבטחה של החודשיים וחצי האחרונים, והבחינו בכ-600 מקרים שהם מגדירים כאירועי אלימות והתעללות. "מעשים מזעזעים. אכזריות לשמה. אני לא ישן בלילה", טען נציג המשטרה בדיון בבית משפט. אתמול הפכה החקירה לגלויה, ארבעה עובדים במעון נעצרו.
התלונה הוגשה לפני שלושה שבועות, וכשבוע לאחר הגשת התלונה נעצר החשוד העיקרי, שחשוד ביותר מ-300 אירועי אלימות. לפי המשטרה, הוא השתמש באלימות קשה נגד החניכים שכללה הכאה בעזרת חפצים שונים, הכנסת אצבעות לעיניים, הכאה עם המרפק והנעליים, בעיטות ואגרופים. "אני 30 שנים במשטרה ולא ראיתי מעולם מעשה כזה של אלימות. הייתי קורא לזה יותר אכזריות של ממש. הצלפה, תקיפה על מקל, השתנה לתוך המיטות שלהם ועוד. אירועים מזעזעים. אכזריות שקשה לצפייה. אני לא ישן בלילה. הרמה של המטופלים היא של ילדים בני שלוש, אנשים חסרי ישע", אמר נציג המשטרה באחד הדיונים
.
כל מילה תמעיט מגודל הזוועה. למותר מלציין שקבוצות הווטסאפ של ההורים שילדיהם מטופלים במסגרות השונות של אלאור כמרקחה. המייסד, אלון אלרועי, מסר בתגובה רשמית כתובה להורים: "כולנו מזועזעים ממעשי העובדים אשר פגעו בדבר החשוב לנו מכל - דיירי המעון. מהרגע שצוות המעון גילה את המקרה, לאחר בדיקה, פעלו במעון במהירות בכדי להרחיק את העובדים מהדיירים לאלתר ובנוסף הגשנו נגדם תלונה במשטרה ונפתחה חקירה. חשוב לציין , כי העובדים הללו, אינם מייצגים את הארגון שמונה מאות עובדים מסורים שרואים בעבודתם שליחות אמיתית. יחד עם זאת, אין אנו מקלים ראש במעשה זה - מדובר בפגיעה חמורה בלתי נסלחת כך שנפעל למיצוי הדין מול העובדים הפוגעים".
בעקבות התמונה המחרידה שנחשפה, הוחלט על ידי שר הרווחה ומנכ"לית המשרד על הפעלת נוהל חירום במסגרתו תופסק לאלתר ההתקשרות עם המפעיל של העמותה עד להשלמת תהליך מזורז ובחירת גוף מפעיל חדש. שר הרווחה והביטחון החברתי מאיר כהן אמר כי "פגיעה בחסרי ישע היא פשע ואין בכוונתנו לעבור על כך לסדר היום. מאז כניסתי לתפקיד אני עסוק בחיזוק הפיקוח ומכביד את ידי על כל המסגרות הפרטיות על מנת לוודא שמקרים מעין אלו לא יתרחשו במסגרות שתחת פיקוח המשרד".
ועדיין, בתור אבא ורופא פסיכיאטר, בשם ילדי והילדים הנפגעים שאינם יכולים לדבר, אני חייבת לשאול: מדוע בישראל אין המדינה מקימה מסגרות תוך אחריות מלאה על בעלי צרכים מיוחדים אלא פוטרת עצמה ומעבירה אחריות לעמותות פרטיות? חברה שאינה דואגת לחלש, אין לה זכות קיום.