"החיים לצד הקורונה" זו סיסמא יפה. אני לא רוצה לחיות לצד הקורונה. לא ככה. האמת, שבזמן האחרון אני בקושי רוצה לחיות. זה חיים זה? יש לי 3 ילדים - אתם יודעים כמה הודעות חשיפה למאומת זה בשבוע? זה דו ספרתי. לגדולים יש תו ירוק, אז זה בסך הכל לעשות להם אנטיגן ביתי ולזרוק אותם חזרה לצלחת הפטרי המכונה בית ספר. אמנם הבדיקות יקרות וזו הוצאה חודשית לא קטנה, אבל זה מתקזז עם עלות החוגים שביטלתי להם, כי גם ככה הם לא מתקיימים בגלל מיעוט משתתפים שנגרם עקב ריבוי מבודדים.
מה הם עושים שם בבי"ס? אין לי מושג. שתי המחנכות שלהם מאומתות, ורוב חבריהם בבית, כי נחשפו אליהן. אבל לפחות יש להם לאן ללכת בבוקר. לפחות יש להם כמה שעות הפסקה ממני בכל יום.
הקטן הוא הבעיה. בן שנתיים וחצי, זהוב תלתלים, מתוק ובעיקר - מתחת לגיל החיסון. כבר שבועות שאני לא מצליחה לצאת מלופ הבידודים. בתום 6 ימי בידוד הוא חזר לגן אתמול. אחר הצהריים הגיעה ההודעה שהגן ייכנס שוב לבידוד בעקבות אשת צוות מאומתת. שוב הפכנו את שעון החול. ונהפוך אותו מחדש ביום שני, כשהוא ישוב לגן. כי תהיה עוד חשיפה. ויהיה עוד בידוד. זה ודאי ובלתי נמנע. את השרשרת האכזרית הזאת שמייסרת הורים בשוטים ועקרבים יוכלו לשבור רק החלטות זריזות ונחושות: לשים קץ לבידודים לילדים.
על פי הדיווחים, ההבנה הזאת כבר החלה מחלחלת לתודעתם של מקבלי ההחלטות. השאלה עכשיו היא כמה זמן יקח להם לעשות משהו בנדון. ולכל יום, לכל שעה יש משמעות. שר הבריאות, ראש הממשלה, ריבונו של עולם - אני פונה ללב שלכם: אם אתם הולכים לבטל את הבידודים לילדים - תעשו את זה עכשיו. תעשו את זה מהר. תצילו אותנו. זרקו לנו חבל הצלה. איני יכולה עוד!
קשה להבין את המצוקה והייאוש של הורים, אלא אם כן אתם הורים בעצמכם. ואנחנו רבים ורבות. כבר שנתיים שאנחנו נשחקים ונטחנים בין שני גלגלי אבן - בידודים ועבודה. לילדים שלנו אין שגרה, אין יציבות וחמור מכך גם אין להם אופק. הם בקושי לומדים, אין להם רצף חברתי. קשה להם, והם סוחבים נזקים חברתיים, עיכובים התפתחותיים ועוד שלל דברים שיגרמו להם לקרטע גם הרבה שנים קדימה.
אתם יודעים מה זה לנסות לעבוד עם פעוט בבית? זה בלתי אפשרי. הוא כל הזמן צריך שיסתכלו עליו, שיאכילו אותו, שינגבו לו, שיחייכו אליו, שיקחו לו את המספריים שהוא רץ איתם ביד - זה מסוכן! אני כל הזמן בתחושה של תת ביצוע בעבודה. נראה לכם שיש לי כוח לחייך אליו? לאסוף בשקט ובסבלנות את קוביות הלגו 12 פעמים ביום אחרי שפיזר אותן בכל הבית? לפחות את המספריים אני עוד מצליחה לקחת לו לפני שקורה אסון.
אני גם לא מצליחה להבין אותו. הוא מדבר לא ברור ואנחנו לא מצליחים לטפל בזה. אין תור פנוי לקלינאית תקשורת שעובדת בין גדרה לחדרה לפני יולי 2022 - בדקתי. אחרי עשרות טלפונים ותחינות בסוף מצאתי אחת שהיתה מוכנה לקבל אותנו על בסיס מקום פנוי, וביטולים של מבודדים. אבל נאלצתי לבטל את התור שנמצא לנו בדקה ה-90, כי בדקה ה-91 נכנסנו גם אנחנו לבידוד. ובכל יום שעובר נוסף עוד גרם למשא האשמה ההורית שלי. הנה, נגמר עוד יום שבו לא טיפלתי במה שחשוב באמת.
גם לטיפולים רגשיים קשה למצוא תור. אבל לזה דווקא השגתי, בשביל האמצעי. והגדול מתחנן שאקח גם אותו לטיפול, למיטב ידיעתי הוא לא באמת צריך - אבל הוא משווע ליחס. אם לא יקבל אותו מהוריו טרוטי העיניים ונפולי הרוח - שמפרפרים בין עבודה, לפעוט מבודד ותורי אנטיגן מפוקח, אולי יקבל אותו מגורם מקצועי. אולי באמת אקח גם אותו לטיפול, אם המצב ימשך ככה בסוף הוא גם יצטרך הרי. זה המחיר של "החיים לצד הקורונה". החיים לצד הקורונה הם חיים מחורבנים.
אם הקורונה לא הולכת לשומקום, והיא לא. ואם אתם רוצים שנחיה לצדה - אתם צריכים לתת לנו לחיות. "זה שאתה נושם, לא אומר שאתה חי" - לפני איזה 15 שנה זה היה קמפיין כזה של יצרנית רכב. לא יודעת למה, אבל כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם המשפט הזה בראש. אני נושמת ואני קמה כל יום ומתפקדת כמיטב יכולתי (הרף יורד מיום ליום) - אבל זה לא חיים. לא בשבילי וגם לא בשביל הילדים. אז תעשו טובה, ותקבלו החלטה אמיצה. תפסיקו את הבידודים. תנו לילדים שלנו רצף ושגרה ותנו לנו אוויר. ותעשו את זה מהר, תעשו את זה עכשיו. לא בעוד שבוע. כל יום חשוב, כל שעה חשובה. כל שעה היא אוויר ואני כבר נחנקת.