הפרשייה הקשה שחשף יואב איתיאל באתר וואלה!, שבה, על פי החשד, נאנס מטופל במחלקה פסיכיאטרית על ידי עציר עם עבר של פעילות טרור, מעלה בעיה ידועה וכואבת במערכת הפסיכיאטרית: השמת עצירים ואסירים יחד עם מטופלים.
כלל במשפט הפלילי קובע שאדם שפעל כשהוא במצב נפשי שמונע ממנו שליטה או שיפוט, לא יורשע אלא יישלח לטיפול. כדי לברר האם בכך מדובר, שולח בית המשפט את הנאשם להסתכלות: בדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז. בארצות רבות מתבצעת הבדיקה במעצר או במרפאה, שכן ברוב המקרים לא נדרש ציוד מיוחד או זמן ממושך, ואם המקרה מורכב מאוד, נשלחים נאשמים למחלקות ייעודיות. אבל בישראל, כמו בישראל, הכל הולך.
הנתונים מראים שרוב הנאשמים שטוענים לאי-שפיות ימצאו כשירים לעמוד לדין. ומה קורה בינתיים? נכון, לעיתים אנשים עם תחלואה פסיכיאטרית מסתבכים ומגיעים בטעות למערכת הפלילית, ולחלקם אין התנהגות עבריינית או אלימות כלל. אבל לא צריך להיות מומחה כדי להבין מה עלול לקרות כשחשוד עם רקע של אלימות, סחיטה באיומים וכדומה פוגש אנשים במצבים הפגיעים ביותר שלהם. ומה קורה כשהוא מזהה שמולו עומדים רופאות ואחים בלי הכשרה או כלים להתמודד עם אלימות על רקע עברייני.
אנשים שמאושפזים במחלקות פסיכיאטריות נמצאים במצבים אישיים ובריאותיים מוחלשים במיוחד. הם מוצאים מביתם, לעיתים בכפייה, כביכול כדי להגן עליהם מקשיי היומיום. אבל באופן אבסורדי הם נאלצים לפגוש את הקושי המחריד ביותר דווקא בחדר המחלקה. לכך יש להוסיף את הבעיות הקשות ממילא במחלקות אלו: צפיפות, רעש, חוסר מעש, כללים קשוחים, יחס נוקשה מצד הצוות ובדידות. חלק מהמטופלים, כמו במקרה שנחשף בכתבה, אפילו לא מסוגלים להבין את הסיטואציה, ובטח שלא להזעיק עזרה ולהגן על עצמם משום שהם תחת השפעת כבדות של תרופות.
בעשרים השנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר הנאשמים שנשלחים להסתכלויות במחלקות פסיכיאטריות. כ- 1,260 איש מידי שנה מגיעים בהוראת בתי המשפט ובולטים מאוד בנוף, הם המקור לרוב מקרי האלימות כלפי מטופלים ואנשי צוות, וכן להכנסת סמים למחלקות. על כן, בקרב ארגוני מתמודדי נפש, ארגוני זכויות, מנהלי בתי החולים ובכירי משרד הבריאות קיימת הסכמה שמדובר באיוולת. פצצה מתקתקת שאף מטילה סטיגמה על כלל ציבור המתמודדים עם תחלואה פסיכיאטרית.
אז מדוע ממשיכים עם זה? קודם כל, המחלקות הסגורות בבתי חולים פסיכיאטרים תמיד פתוחות. לבתי המשפט הן מהוות פתרון קל וזמין, שלא עולה כסף למערכת המשפט. לסנגורים לא אכפת לנסות, למטופלים אין לובי, ובתי החולים שמקבלים תשלום על האשפוז, לא צועקים מספיק. ובעיקר, המחלקות הפסיכיאטריות היו תמיד "החור השחור" של החברה. המקום שאליו שולחים ושוכחים. מידי כמה חודשים נחשפים בהן מקרי אלימות קשים. אבל אם אף אחד לא מפטר איש צוות עם עבר ידוע של פגיעות במטופלים, גם לאף אחד לא אכפת שמטופלת שעברה פגיעה מינית וסובלת מפוסט-טראומה מושמת במחלקה ביחד עם נאשם באונס שנמצא בהסתכלות או בצו אשפוז.
לאדישות מתווספת האנרציה. המחלקות הפסיכיאטריות פועלות באותו אופן כבר למעלה ממאה שנים, מנהליהן מבקשים עבורן תקציבים נוספים ואף אחד לא שואל מה ההצדקה לכך שהן ימשיכו בכלל לפעול, גם עבור המטופלים הרגילים. זאת למרות שיעילותן לא הוכחה מעולם בהשוואה לטיפול אינטנסיבי בקהילה, עלות הטיפול בהן גבוהה משמעותית מפתרונות טיפול חלופיים, ונזקיהן לעיתים עולים על התועלת. עצורים בהסתכלות עם התנהגות אלימה ועבר עברייני הם עוד אחד מהמכשולים במשחק ההישרדות של המחלקות הפסיכיאטריות.
הפתרון פשוט: זכויות בהליך הפלילי צריכה להיות מובטחת לכל נאשם, אך לא על חשבון המטופלים החלשים ביותר במערכת הבריאות. נאשם שטוען לאי-שפיות צריך להיבדק במרפאות מיוחדות או במעצר. לא במסגרות הטיפול הרגילות ולא על חשבון תקציב הבריאות הזעום ממילא. מי שיימצא בלתי כשיר לעמוד לדין ואינו אלים או מסוכן יכול להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית רגילה, אך היתר יטופלו במחלקות נפרדות וייעודיות. ואחרים שיעמדו לדין למרות שיש להם מוגבלות נפשית, זכאיים למעצר או מאסר מותאמים לצרכיהם. לא פחות חשוב, מי שנפגע צריך לתבוע את נזקיו בגין רשלנות המערכת. משהו צריך לזוז, ובשביל זה צריך מודעות, יוזמה ושכל ישר. שלושה רכיבים שכיום חסרים ביחס למערכת הפסיכיאטרית.
הכותבת היא עורכת דין שמתמחה בזכויות אנשים עם מוגבלויות, ויוזמת המאבק נגד קשירות באשפוז פסיכיאטרי של ארגון בזכות