המשחק הטקטי של סער והשאלות הלא-פתורות: מאחורי הקלעים של בחירת היועמ"ש הבא

שר המשפטים גדעון סער הפתיע השבוע, כשיום לאחר הישיבה הראשונה של הוועדה לאיתור היועץ המשפטי לממשלה הוא כבר פרסם שלושה מועמדים משלו לתפקיד היועמ"ש הבא. זה היה מהלך אסטרטגי חכם, שאף אחד משרי המשפטים (שבתקופת כהונתו מונה יועץ משפטי) לא נקט בו. בפועל, סער הבטיח הלכה למעשה שאחד משלושת המועמדים הללו (אלא אם יוסיף עוד מועמד משלו בהמשך), יזכה בתפקיד רב העוצמה הזה.

מעט רקע: עד סוף שנות ה-90 יועץ משפטי לממשלה היה נבחר בפשטות על ידי שר משפטים, שהיה מביא את בחירתו לאישור ממשלת ישראל. ההחלטה על הקמת ועדת איתור לתפקיד היועץ המשפטי התקבלה בעקבות הפארסה המכוערת של פרשת בר-און-חברון, שבמרכזה היה חשד למניעים לא ענייניים שעמדו מאחורי בחירת היועץ (ממשלת נתניהו הראשונה).

הממשלה אז אימצה את ההמלצה של ועדה מקצועית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, לפיה ועדת איתור מאוזנת ובלתי תלויה היא שתגיש לשר המשפטים מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הוחלט כי בראש הוועדה יעמוד שופט בית משפט עליון בדימוס, ויהיו חברים בה נציג ממשלה (שר משפטים לשעבר, או יועץ משפטי לממשלה לשעבר), נציג הכנסת, עורך דין שנבחר על ידי המועצה הארצית של לשעת עורכי הדין, ונציג אקדמיה שנבחר על ידי פורום ראשי הפקולטות למשפטים. לשר המשפטים, לראש הממשלה, ולכל אחד מחברי הוועדה קיימת הזכות להציע לוועדה מועמדים. כעיקרון, הוועדה אמורה להעביר לשר המשפטים מועמד שקיבל ארבעה קולות לפחות מתוך חמשת חברי הוועדה.

השר הראשון שבמשמרתו הוקמה ועדת איתור שכזאת היה יוסף לפיד בממשלת שרון, בסוף 2003. זו הייתה תקופה מתוחה במיוחד שכן היה ברור שהיועץ שייבחר הוא שיידרש להכריע על גורל טיוטת כתב האישום שהשאירה לו פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, נגד ראש הממשלה אז, אריאל שרון, בתיק האי היווני. הבחירה הראשונה של לפיד הייתה בחברו האישי, עו"ד אלי זהר. די מהר הבין לפיד שבוועדה לא יזכה זהר לרוב הדרוש, ולכן הביא מועמד חלופי, עו"ד יורם טורבוביץ' - אלא שגם המועמדות הזאת נדחתה על ידי ועדת האיתור עקב היעדר ניסיון מספק כעו"ד פעיל.

בצר לו פנה לפיד אל תוך תוכה של המערכת, והציע לוועדה את המשנה ליועץ המשפטי לענייני יעוץ וחקיקה, מני מזוז. זה היה היועץ המשפטי הראשון בתולדות משרד המשפטים שהיה יציר המערכת ממש, היועץ הראשון שגדל בסלאח א-דין. כל קודמיו הוצנחו ממערכות מקבילות, משיפוט או מהאקדמיה. לא היה יועץ כזה עד מזוז, וגם לא בא כמותו אחריו. כפי שזה נראה כרגע, היועץ השני שגדל בתוך המערכת יתמנה דווקא תחת כהונת סער. נחזור לנקודה המעניינת הזאת בהמשך.

שני השרים הבאים שבחירת יועץ נפלה במשמרתם היו יעקב נאמן (2010), ואיילת שקד (2016). שניהם בחרו שלא לממש את זכותם להציע לוועדה מועמד. כמובן שלא היה פה מעשה תמים, אלא תחכום טקטי של מורה ותלמידתו, שניהם שועלים פוליטיים. לאחר בחירתו של יהודה ויינשטיין לתפקיד ב-2010, התגאה נאמן כי ויינשטיין היה המועמד המקורי שלו, אך נמנע מלהודיע על כך, שכן, לדבריו, אם היה עושה זאת - היה פוגע בסיכוייו להיבחר (בין השאר משום שנאמן היה מקורב לליברמן, והיועץ הנבחר הוא זה שהיה אמור להכריע אם להגיש נגדו כתב אישום). לכן, הסביר נאמן, היה עדיף כי אחרים בוועדה יציעו את ויינשטיין, בזמן שהוא, נאמן, יתמרן את חברי הוועדה מבחוץ. שקד הלכה בדרכו של מורה ורבה. גם היא, כמו נאמן, הייתה אז מתואמת לחלוטין עם נתניהו (היו ימים), וסללה מבחוץ את בחירתו של אביחי מנדלבליט (לימים התפתחה אגדה שברגע האחרון נתניהו רצה במועמד אחר, גיא רוטקופף. לא השתכנעתי).

סער, כאמור, החליט ללכת בדרך אחרת, והיא נראית כהחלטה טקטית נכונה לאור הרכב ועדת האיתור. נסביר: לאחר שלא הצליח לשמר בוועדה את מאיר שטרית כנציג הממשלה בוועדה (מינוי שערורייתי שלא שרד בעקבות פרשת דמי השתיקה), החליט סער כי מבין האופציות העומדות בפניו - כאמור נציג הממשלה בוועדה חייב להיות שר משפטים לשעבר או יועץ משפטי לשעבר - האפשרות הסבירה ביותר מבחינתו היא למנות את דן מרידור. הסיבה שמרידור לא הייתה הבחירה הראשונה של סער היא שמרידור אמנם היה שר המשפטים של ממשלת יצחק שמיר, אך פחות מחויב לאג'נדה של שר המשפטים הנוכחי. מרידור, בכל הקשור למערכת המשפט, הוא ממשיך דרכו של בגין וקרוב מאוד בתפישותיו האידיאולוגיות לזרם הליברלי-אקטיביסטי בבית המשפט העליון.

כך נוצר מצב שמחמשת חברי הוועדה, סער איכשהו - וגם זה לא בטוח - יכול לסמוך רק על שלושה: חבר מפלגתו, צבי האוזר; פרופ' רון שפירא, נציג האקדמיה (שבתפישותיו האידיאולוגיות על היקף סמכויות היועץ עוד מרחיק לכת מסער); ועו"ד תמי אולמן, נציגת עורכי הדין, שכסנגורית ותיקה בוודאי תרצה לראות רפורמות מרחיקות לכת במערכת, כפי שסער היה רוצה לראות.

לעומתם, יו"ר הוועדה, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס, הוא אמנם שמרן בתפישותיו אך קפדן מאוד בבדיקת המועמדים. נזכיר כי גרוניס היה הקול היחיד מבין חמשת חברי הוועדה הקודמת שלא תמך במועמדותו של מנדלבליט, וזאת משום שבתפקידו האחרון כיהן מנדלבליט כמזכיר ממשלת נתניהו - קרבה יתרה בעיניו של גרוניס. לו רק היה יודע אז כיצד הקרבה הזאת תסתיים. למרבה האבסורד, הקול הנוסף שעליו סער לא ממש יכול לסמוך הוא דווקא של נציגו בוועדה, דן מרידור, שכאמור מונה על ידו כברירת מחדל.

במצב הדברים הזה סער הבין שלא נכון לו ללכת בדרך של שקד ונאמן, שכן אז הוא עשוי לאבד כל שליטה על מינוי היועץ הבא. תחת זאת הוא החליט לשלוט במצב, ולהעמיד בפני הוועדה שלושה מועמדים שיהיה לוועדה קשה עד בלתי הוגן להתעלם מהם. כאמור, בפעם היחידה שוועדת איתור דנה במועמד של שר (יוסף לפיד), היא עשתה הכול כדי לממש את רצונותיו. גם לאחר שסיפק שני מועמדים לא מתאימים, היא אפשרה לו הזדמנות שלישית. קל וחומר במקרה שלנו. הרשימה שהציב סער בפני הוועדה יצרה מציאות שבה החלטה לא להמליץ אפילו על אחד ממנה תתקבל כהחלטה לא סבירה בעליל.

הסיבה לכך היא הרקע הקלאסי של המועמדים: ראשית, מי שלא ייבחר מהם יהיה בפועל היועץ השני בהיסטוריה שצמח בתוך משרד המשפטים. רז נזרי ורועי שיינדורף הם יצירי המערכת ממש. נזרי שירת ארבעה יועצים משפטיים לממשלה, שניים כעוזר ושניים כמשנה (בתחילה לעניינים פליליים ואחר כך לעניינים חוקתיים ותפקידים מיוחדים), ושיינדורף גדל במשרד כמומחה בתחום הבינלאומי, בתחילה בפרקליטות ואחר כך בייעוץ המשפטי.

המקרה של המועמדת המפתיעה, גלי בהרב-מיארה, מעט מורכב יותר. בהרב-מיארה גדלה בפרקליטות מחוז תל אביב והתמחתה בתחומים מנהליים ואזרחיים. תפקידה האחרון היה פרקליטת המחוז (אזרחי), שבו כיהנה במשך שמונה שנים. לפני כמה שנים פרשה מהשירות הציבורי והצטרפה למשרדו של עו"ד דוד תדמור. אם כן, מצד אחד המועמדת גדלה במערכת; מצד שני - לא בסלאח א-דין, אלא בתל אביב, תוך התמחות בעניינים אזרחיים ומנהליים. בנוסף היא גם טעמה את טעם המגזר הפרטי.

אפשר בהחלט להעריך שלו בהרב-מיארה תהיה בין מומלצי ועדת האיתור, היא זו שתיבחר לתפקיד הנכסף. הסיבות העיקריות לכך הן שתיים. קודם כל, הרקע הייחודי של בהרב-מיארה עניין את סער. כזכור הוא הבטיח רפורמות מרחיקות לכת במערכת. העניין שלו בה גבר במיוחד כשהשמיעה באוזניו דעות שעשויות לסייע לו לממש מבפנים אפילו חלק מחזונו, שדי תקוע בינתיים, לפצל את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה. הסיבה השנייה היא שלו תיבחר תהיה בהרב-מיארה האישה הראשונה בישראל שתקבל את התואר היועצת המשפטית לממשלה. גם במהלך הזה אין להקל ראש, לאור העובדה שסער מנסה לבנות סביבו בייס פוליטי ייחודי, תוך שהוא מרבה להתבטא בענייני זכויות נשים.

השאלה הגדולה, שהתשובה אליה ממש לא ברורה, היא האם תעבור בהרב-מיארה את מסננת ועדת האיתור. הקושי בבחירתה הוא שאין לה רקע ממשי באף אחד משני תפקידיו המשמעותיים ביותר של היועץ - התחום הפלילי והתחום החוקתי. נכון הוא שבמשך שנים ניהלה את המחלקה המינהלית בפרקליטות מחוז תל אביב, ועדיין יש מרחק רב בין עיסוק בתיקים מנהליים בפרקליטות מחוז לבין עיסוק בבג"צים שוטפים, או בתיקים פליליים גדולים.

המגינים על מועמדותה של בהרב-מיארה טוענים, במידה רבה של צדק, כי הרקע של שיינדורף שעוסק בעניינים בינלאומיים הוא נישתי בהרבה משלה, ושרז נזרי מגיע אמנם עם ניסיון עצום בתחומים הפליליים והחוקתיים, אך מאידך צבר את ניסיונו ברבות השנים מעבודת המטה בסלאח א-דין, ובקריירה שלו מעולם לא עטה גלימה שחורה ולא הריח את בתי המשפט מבפנים. חוץ מזה, טוענים תומכי בהרב-מיארה, צריך לזכור שלתפקיד היועץ הונחתו גם פרופסורים מהאקדמיה (אהרן ברק ויצחק זמיר) שלא היה להם כל רקע מערכתי, משפטנים כמו מזוז שלא היה להם רקע בתחום הפלילי, או לחלופין כמו ויינשטיין, שלא היה לו כל רקע במשפט ציבורי-חוקתי.

סער ישמח להפתיע עם בהרב-מיארה, אך מפני שהביא בחשבון את האפשרות הלא-מופרכת כי היא לא תזכה בארבע אצבעות של חברי הוועדה, הציב בין המועמדים שניים מאנשי המערכת. בין שיינדורף לנזרי, נראה שידו של האחרון על העליונה. מעבר לניסיון העשיר שלו בכל תחומי הייעוץ, הוא נתפש כאיש המערכת מצד אחד, אך מצד שני כפקיד שקשוב מאוד, כתפישת עולם, לדרג הפוליטי, ושמרן מאוד בעמדותיו. בכמה תיקים פליליים מפורסמים הוא נחשב כבעל גישה זהירה יותר מעמיתיו. המוכר והטרי מביניהם הוא תיק 4000, שבו, בדעת מיעוט במערכת, היה סבור שצריך להסתפק בעבירת הפרת האמונים ולא להגיש כתב אישום נגד נתניהו עם סעיף השוחד (אגב, דווקא בתיק ליברמן הוא סבר שצריך להגיש כתב אישום, בשונה מעמדת היועץ המשפטי לממשלה אז, יהודה ויינשטיין).

כבר כתבנו כאן בעבר על תכונות הניהול וההנהגה, שהוועדה חייבת להביא בחשבון בין שיקוליה. הוועדה מצד אחד צריכה להחליט מי מבין המועמדים יצליח לייצב את המערכת לאחר הטלטלה המטרפת שחוותה בתקופת גיבוש תיקי האלפים והניסיונות האלימים של ממשל נתניהו לפגוע בה ככל האפשר. מאידך, ליועץ הבא אסור להתמכר לפראנויה (גם אם היא מוצדקת), משום שההתמכרות הזאת הביאה את המערכת במשך שנים לתופעות פסולות של ציפוף שורות והתנהלות מתנשאת ומנותקת. לכן, כדאי שהוועדה תאתר לא רק את היועץ המתאים ביותר, לפי רשימת הקריטריונים הראשונית שהביאה מהבית, אלא גם את האיש שיש בו את האומץ והיכולת לחולל במערכת שינויים משמעותיים.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13