ב-1984 יצא נחום ברוכי למוסקבה כמעסה במשלחת ספורטאים. הבנתו בתחום העיסוי הייתה אפסית, ומדובר היה למעשה בכיסוי לצורך שליחות במסגרת משרד "נתיב"/"לשכת הקשר", שפעל בחשאי בענייני יהדות וציונות בברית המועצות. זו רק אפיזודה אחת במסלול חייו העשיר של ברוכי, מסלול אותו הגדיר כ"חיים של שליחות". לפני שבוע וחצי הלך ברוכי לעולמו.
נחום ברוכי נולד בשנת 1937 במושבה גדרה להוריו יהושע ושרה, זוג עולים מפולין שנישבו ברעיון הציוני. כשהיה בן שנתיים עבר נחום הפעוט עם הוריו ועם אחיו הבכור לקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן. הקיבוץ המבודד היה הקיבוץ הראשון של תנועת הקיבוץ הדתי ועלה על הקרקע ב-1937 במסגרת יישובי "חומה ומגדל".
יהושע ברוכי נקרא עם משפחתו לטירת צבי כדי למלא את תפקיד מוכתר הישוב. תוך שנים ספורות יצר רשת קשרים ענפה באזור ורכש קרקעות עבור קק"ל. נוכח איומים לפגוע בו, נשלח לאירופה כשליח הסוכנות היהודית במחנות העקורים בהם התרכזו פליטים, ניצולי שואה.
ב-1948 עזבה המשפחה את טירת צבי ועברה לירושלים, אחרי שארבעת אחייניו של יהושע התייתמו תוך זמן קצר; גיסו נהרג בקרבות בירושלים וכעבור כמה חודשים נפטרה אחותו. בני הזוג, להם כבר היו ארבעה ילדים, אימצו את ארבעת האחיינים. בירושלים נולד להם בן נוסף. "הם היו תשעה אחים לכל דבר", אמרה שלומית ברוכי, בתו של נחום.
את לימודיו התיכוניים עשה נחום בישיבת כפר הרא"ה ובכרם ביבנה. עם סיום לימודיו הדריך במושב שדה יעקב ואחר כך התגייס לנח"ל. במהלך קורס מפקדי כיתות הוא וחבריו לקורס צורפו לכוחות הצנחנים שלחמו בסיני, במבצע קדש. הם סופחו לגדוד צנחנים בפיקודו של אהרן דוידי, נקראו לחלץ צוות גדודי משוריין והותקפו על ידי מטוסים מצריים. הכוח סייע בפינוי נפגעים רבים וספג בעצמו אבדות כבדות. לאחר מכן יצא ברוכי לקורס קצינים ובמילואים עשה הסבה לחיל השיריון.
לאורך שנים רבות המשיך לשרת כקצין מילואים; במלחמת ששת הימים פיקד על פלוגת חרמ"ש בחטיבת הראל שהשתתפה בקרבות בפרוזדור ירושלים ובירושלים עצמה. במלחמת יום הכיפורים היה מפקד גדוד 86 והשתתף בקרבות הקשים בעיר סואץ ובמצור על הארמיה השלישית.
במלחמת לבנון הראשונה השתתף כסגן מפקד חטיבת טנקים. אחר כך עבר להג"א (הגנה אזרחית), ובתקופת מלחמת המפרץ הראשונה פיקד על נפת פתח תקווה. "מהמלחמה הזאת זכורים המקרים בהם היה חוזר הביתה אחרי ימים ארוכים ומתישים", נזכרה בתו, שלומי. "הוא היה יושב לחלוץ את נעליו ובדיוק באותן שניות הייתה פורצת אזעקה והוא היה חוזר לשטח". רק בגיל 60 השתחרר משירות מילואים, בדרגת סגן אלוף.
גרעין הנח"ל עליו נמנה ברוכי יועד להגיע לקיבוץ בארות יצחק, שקם ב-1943 בצפון מערב הנגב ובמלחמת העצמאות איבד 17 ממגיניו וסבל מנזקים כבדים ביותר. אחרי המלחמה עבר הקיבוץ לשפלת החוף. מוראות המלחמה ותוצאותיה הותירו בקרב חברי בארות יצחק תחושות קשות, מצב הרוח היה ירוד והקיבוץ התקשה להתייצב כלכלית. הנח"לאים שהצטרפו לישוב סייעו בתהליך ההתאוששות והשיקום.
זמן קצר אחרי שהצטרפו לקיבוץ התפנו ברוכי ושני חבריו מהגרעין, משה זר ויחזקאל דגן, לממש חלום שרקמו במהלך השירות - חציית הארץ ממטולה ועד אילת. בחורף 1958, יצאו השלושה למסע שנמשך 22 ימים ברציפות לאורך 769 קילומטרים.
בבארות יצחק הכיר את בת המשק, חנה ערמון, והשניים נישאו, הקימו במקום את ביתם ונולדו להם שישה ילדים. ברוכי מילא תפקידים רבים בקיבוץ, בהם מרכז ענף גידולי שדה, מרכז משק, מזכיר קיבוץ, ואף התנדב שנים רבות בוועדת התרבות של הקיבוץ. בין לבין עבד בתנועת "בני עקיבא" ונשלח עם משפחתו לארצות הברית בשליחות התנועה, כמרכז פעילות בני עקיבא בצפון אמריקה. במסגרת אותו תפקיד גם שלח שליחים בעלי אזרחות אמריקאית לפעילות בקרב מה שהוגדר באותן שנים "יהדות הדממה", היא יהדות ברית המועצות שחיה מעבר למסך הברזל וסבלה דיכוי והשתקה. במסגרת זו, נסע גם הוא למוסקבה, כאמור, בכסות של מעסה משלחת ספורט. בהמשך מונה לתפקיד מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי ובין לבין גם שב לעבוד בחקלאות.
בגיל 45, במהלך יום עבודה בענף גידולי השדה של קיבוצו, אמר לעצמו ברוכי כי לא יוכל עוד להמשיך לאורך זמן לעבוד על הטרקטור. כאבי הגב גרמו לו להבין כי עליו למצוא מסלול חדש; הוא החל ללמוד באוניברסיטה, בגיל 50 הפך למורה ובמקביל המשיך בלימודים. בגיל 71 קיבל תואר דוקטור.
הוא הסביר כי ההחלטה ללמוד לדוקטורט גמלה בלבו כשראה את "הסיפור האדיר של תנועת הקיבוץ הדתי שאף אחד לא יודע עליו, גם אלו שחיו בתקופה". עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתנועת הקיבוץ הדתי בעשור הראשון של המדינה ובשיקומה אחרי מלחמת העצמאות. בהמשך יצאה כספר בשם "נקום ובנינו".
במהלך מלחמת העצמאות עמדו כל קיבוצי תנועת הקיבוץ הדתי בקו החזית. חמישה מתוך עשרת קיבוצי התנועה נחרבו ו-125 מתוך 1,584 חבריה נפלו בקרבות. מדובר בשמונה אחוזים מחברי התנועה. רבים הלכו לשבי.
התנועה הייתה חבולה והרוסה ובכמה מקרים קיבוציה ולוחמיהם לא זכו להכרה שהגיעה להם. ברוכי התמקד בהמשך בסיפורה של בארות יצחק, והוציא בספר בשם "בארות יצחק בהתיישבות ובמלחמה". לראשונה, היה מי שסיפר על גבורת חברי הקיבוץ, שעמדו בהתקפות הצבא המצרי והצליחו להדוף את החיילים המצריים שכבר נכנסו לתוך היישוב במחיר דמים כבד.
חורבן הקיבוץ, האבל העמוק, הלם קרב שחלק מהחברים חוו, עקירה ומעבר למקום חדש והיעדר הכרה בסיפור הגבורה שלהם - גרם להם במשך שנים רבות להתכנס בתוך כאבם ולא להבליט את סיפורם. תרמה לכך העובדה שעד שנת 1981 לא הוענק לקיבוץ "נס הקוממיות" שהוענק על ידי המדינה לכל הישובים שהשתתפו בקרבות. "המחקר שאבי עשה פתאום הציג תפיסה שונה. מתחושת כישלון והרגשה של אבל ביום העצמאות, המייסדים ובניהם הבינו כי הם היו שותפים לסיפור של גבורה. המחקר הציג את הסיפור המלא. יום העצמאות הפך אצלנו ליום של גבורה", אמרה שלומית ברוכי. ביחד עם המחקר ההיסטורי ברוכי גם נענה תמיד להגיע לשטח ולהרצות בפני תלמידים, סטודנטים וחיילים. "הוא ראה חשיבות בהנחלת המורשת ובחינוך. הוא האמין שאם יש שורשים יש משמעות", אמרה בתו.
מדי שנה ביום ירושלים ופעיל באתר ההנצחה בגבעת התחמושת. הוא גם הצטרף למיזם "הולכים בשביל ישראל" שעורכת משפחת אפנר לזכר בנה, אבי ו-72 חבריו שנהרגו באסון המסוקים. מדובר במסע לאורך שביל ישראל שבמהלכו נוגעים הצועדים בשאלות העומק של החברה הישראלית, תרבותה ומורשתה, תוך הכרת השונה והדגשת המאחד.
"נחום הוביל את המסע הראשון", כתבה רעיה אפנר, אמו של אבי. היא הוסיפה כי "'נפגשים בשביל ישראל' נבנה בדמותו ועד היום מערכת ניהול המסע שואבת ממה שלמדנו ממנו. נחום צעד עם ספר התנ"ך וידע להכיל את כל מגוון האנשים שהגיעו למסע עם האמונות והמנהגים השונים. הוא היה מחנך בנשמתו מתוך אכפתיות אמיתית ועם המון הומור. הידע שלו בתחומים רבים ובעיקר בכל הנוגע להיסטוריה הרחוקה והקרובה של העם הארץ והמדינה היה רחב ועמוק ותענוג היה לטייל או סתם לשוחח אתו".