מדי שבת, חג ומועד, במשך עשרות שנים, היה צועד יוסף "סוסו" אדרעי כארבעים דקות מביתו שבשכונה הדרומית של צפת לבית הכנסת אבריטש שבלב הרובע העתיק של בעיר. בית הכנסת שנקרא על שם מקימו לפני כמאתיים שנה, הרב דב מאבריטש, הפך להיות מזוהה עם ותיקי העיר. מעבר להיותו בית תפילה, הפך בית הכנסת מאבריטש הבסיס ממנו ובו פעלו "זקני צפת" לשימור מורשת העדה הספרדית וזכרם של הלוחמים על העיר במלחמת העצמאות, של מנחם בגין ושל עולי הגרדום.
אדרעי, עם כישרון מיוחד לספר סיפור ועם קולו הרועם, תמיד ריכז סביבו אנשים והוא הפך להיות מהאנשים המזוהים ביותר עם פעילות שימור מורשת צפת. "הר געש ציוני שפלט בלא הרף לבה של צידקת הדרך", הגדיר אותו שוקי אוחנה, ראש עיריית צפת.
הוא נולד בשנת 1926 בצפת, להוריו משה ולאה אדרעי. שורשיה של משפחת אדרעי נטועים בעיר מהמחצית השניה של המאה ה-18. הרב משה אדרעי היה מראשי ההקדש הספרדי בצפת שתחת אחריותו גם בית כנסת בקבר רבי שמעון בר-יוחאי במירון. יוסף היה הילד השני ולו ארבעה אחים ואחיות. כמו ילדים רבים בעיר, למד גם הוא בבית הספר אליאנס, כעשר שנות לימוד, אחריהן יצא לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 14 זייף את גילו ל-16 כדי שיוכל להתגייס לשורות האצ"ל. כל בניו של הרב משה אדרעי היו פעילי מחתרות, אבל הפיצול האידאולוגי ששרר בישוב העברי, כמו גם בצפת עצמה, הגיע גם למשפחה: רפאל (רפי) - הבן הבכור והאחיות פנינה ורבקה היו פעילים בארגון ה"הגנה". יוסף ואחיו, אחינועם, בחרו באצ"ל.
רפי היה ידוע כסייר מעולה ובעל אומץ לב נדיר. בצפת מוכר הסיפור כי ביום ה-16 באפריל 1948, בו יצאו הבריטים מהעיר, הוא טיפס על תורן שעל גג בית מלון "מרכזי" והניף עליו דגל כחול-לבן, בשעה שלעברו נורים קליעים. מסופר כי מראה זה חיזק את המורל של תושבי הרובע היהודי שהיו נתונים במצוקה כבדה. בהמשך סייע לכוחות הפלמ"ח שכבשו את העיר. אחר כך ירד עם הפלמ"ח ללחום בנגב ושם נהרג בקרבות.
לבני משפחה וחברים סיפר יוסף כי הכאב הכי עמוק שהוא נשא איתו כל חייו היתה העובדה כי לא נפרד מאחיו. בין השניים שררה אז מתיחות נוכח האיבה שהיתה בין ההגנה לאצ"ל. נאמנותו של יוסף לאצ"ל היתה ללא תנאי. בשל מסירותו הטיל עליו שמואל פרל, מפקד האצ"ל בעיר, להימנות על שומרי הראש של מפקד הארגון, מנחם בגין, בעת שזה הגיע לצפת. מדובר היה בשבועות תש"ד- 1944. בגין, אז כבר שלושה חודשים במחתרת, אחרי הכרזת המרד של האצ"ל כנגד השלטון הבריטי בארץ ישראל.
בכל זאת הגיעו בגין ומשפחתו, יחד עם משפחת מרידור וחברים נוספים, לבית המלון של משפחת פרל בצפת, למה שקרוי בימינו "גיבושון". שוטרי "הבולשת" הבריטית שחשדו בפעילות מחתרתית שמתקיימת במלון, נכנסו לחדר האוכל ועצרו שני גברים צעירים ושזופים שסירבו להזדהות בפנים. בחדרם אף נמצאו מפות שונות. התברר כי השניים היו מודדים של קק"ל. לימים העריך בגין כי "ההסוואה" של בני המשפחות הצילה אותו ואת חבריו. אחרי אותם רגעי מתח, מילטו סוסו וחבריו את בגין מהעיר והא ירד למחתרת למשך ארבע שנים.
זאב פרל, בנו של שמואל וראש עיריית צפת בעבר, אמר כי הסיפור הזה היה מפורסם בעיר ו"כשאנשים נגעו בסוסו הם חשו שהם נוגעים ברגע היסטורי". לימים גם אדרעי עצמו ברח מהבריטים ובאחד החיפושים בעיר, נמלט על גגות בתי העיר העתיקה לנחל עמוד. כשהגיע למירון עלה על אוטובוס לחיפה בזהות של ערבי כפרי.
את נאמנותו הפגין גם בעת הלוויות לוחמי האצ"ל שהוצאו למוות על ידי השלטון הבריטי בכלא עכו. הוא לא חשש להפגין את השתייכותו לאירגון והשתתף בקבורת שבעת ההרוגים, בשתי הלוויות שנערכו בבית העלמין של צפת, באפריל וביולי 1947, במה שלימים יקרא "חלקת עולי הגרדום".
בחלקת הקברים נערך מדי שנה טקס זיכרון, שבו היה משתתף גם מנחם בגין. עבור אדרעי וחבריו היה זה מועד משמעותי של הנצחה ושל מפגש עם המנהיג הנערץ. אחרי מותו של בגין החלו אדרעי וחבריו מבית הכנסת אבריטש לערוך מדי שנה ארוע זיכרון לראש הממשלה ומנהיג האצ"ל.
"צפת היתה מרכז עולמו"
בית הכנסת סימל עבור אותם ותיקים את אחיזתם בעיר לאורך הדורות. מסופר כי ברעידת האדמה ב-1837 שהחריבה את צפת ושבה מתו 1,700 מתושבי העיר, קרא הרב דב מאבריטש למתפללים בבית מדרשו להתאסף סביבו ולשכב על הארץ. המבנה לא קרס והמתפללים ניצלו. רבים מהניצולים עזבו את העיר החרבה, אבל נאמניו של הרב נענו לקריאתו להישאר ולא לנטוש גם ברגעי השפל.
קריאה זו סימלה עבור בני דור 1948 בצפת את המשך אחיזתם במקום. וכך מציינים שם מדי שנה גם את ימי הזיכרון לחללי רעש האדמה, ל-17 תושבי העיר שנרצחו במאורעות תרפ"ט (1929) ול-52 הרוגי הקרבות בעיר ב-1948.
נועם בוסקילה שהגיע לצפת לפני 22 שנים הצטרף לקהילת בית הכנסת ולמרות פער של 55 שנים מאדרעי הפך לחברו הקרוב. "הגיל לא חשוב, הנשמה היא שמדברת וסוסו היה אדם כזה ונוצרה בינינו שפה משותפת", אמר בוסקילה.
מדי שבוע היו נפגשים על כוס קפה בביתם של יוסף ושל אשתו, רחל לבית שחרור, גם היא מהמשפחות הותיקות בצפת. יוסף ורחל נישאו לפני 72 שנים. לרוני פלד שראיין אותו לפרוייקט התיעוד The Autographers, סיפר כי היו לו חיים סוערים שכללו אופנוע מסוג מצ'לס והתמכרות לאקשן. "בלתי חתין" אמרו עליו לפי הגדרת התקופה אבל כל זה היה נכון עד שהכיר את רחל. אז החליט שאין יותר הרפתקאות ופראות וכך היה. אדרעי עבד במשך עשרות שנים בקק"ל, בתחילה כנהג ועם השנים התקדם עד שמונה למפקח על כל רמת הגולן. בין הפרוייקטים שקידם- הקמת פארק הירדן.
לצד עבודתו היה מעורב בחיי העיר ופעיל מרכזי בתנועת "החרות" ובהמשך ב"ליכוד". עם השנים גם הוענק לו תואר "יקיר צפת". אולם לאורך השנים לא רצה להיבחר למשרות רשמיות בשדה הציבורי והפוליטי. "צפת היתה מרכז עולמו", אמר בנו, גיל. "היה לו חשוב לשמור על זכר הלוחמים למען צפת ועל המורשת המיוחדת של העיר. הוא לא היה אדם דתי, אבל היה לו כבוד למסורת ולדת. אהב את צפת שבה היה כבוד הדדי וסובלנות והיה לו קשה לראות תהליכי הקצנה", הוסיף הבן. לסוסו ורחל נולדו שלושה ילדים, שניים מהם חיים בעיר ומגדלים דור עשירי בצפת.