בפתח דיוני התקציב במליאת הכנסת אתמול (שלישי) שר האוצר אביגדור ליברמן נשא דברים בהתרגשות והשווה את המעמד ללא פחות מהצהרת בלפור, שמציינת השבוע 104 שנים לפרסומה. מלבד סמיכות התאריכים, זו השוואה שביסודה הגזמה: ספק אם ברחבי הארץ ייקראו רחובות וכיכרות על שם "תקציב 2022-2021", כמו על שם המסמך הבריטי ההיסטורי מ-1917 שבישר על תמיכה בציונות ובהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. אבל בזום-אין מצומצם לתוך הפלונטר הפוליטי של הפוליטיקה הישראלית בשנתיים וחצי האחרונות, התקציב הפך לסמל ולמטרה, שחורגת מהטבלאות הכלכליות של המספרים והרפורמות.
בממשלה הקודמת, בנימין נתניהו עשה הכול כדי להתחמק מלהעביר אותו ולא לקיים את הסכם הרוטציה עם בני גנץ; בממשלת בנט-לפיד עשו בדיוק ההיפך, ושמו אותו בראש מעייניהם כדי להפוך את קיומם לעובדה מוגמרת. בין ההתחמקות של נתניהו לנחישות של מחליפיו, תקציב המדינה הפך לאות ליציבות שלטונית, או לחוסר שלה, ולתו התקן האולטימטיבי של המהפך.
שעות המבחן הגורליות של ממשלת בנט-לפיד יתחילו הערב, אחרי מרתון נאומים בן יומיים במליאה, יעלו וינאמו מובילי המערכה: ראש הממשלה נפתלי בנט, רה"מ החליפי יאיר לפיד, שר האוצר ליברמן ויו"ר ועדת הכספים אלכס קושניר, שניהלו עבורם את האירוע בחודשים האחרונים בשקט מופתי, וכמובן, האיש שבזכותו או גנותו התכנסו כולם, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. ואז יעברו למאני טיים - ההצבעות על התקציב וחוק ההסדרים, שצפויות להימשך לפחות עד יום שישי לפנות בוקר.
כיאה לאירוע בסדר גודל של הצהרת בלפור, בקואליציה תדרכו שהם נערכים כמו ב"מבצע צבאי", עם הנחיות קפדניות וחלוקת גזרות שנועדו למקסם את הסדר והמשמעת. ההערכה הרווחת, בשני צדי הבית, היא שאין בנמצא עריקים אמיצים או מתנגדים מפתיעים שיצטרפו לשורות האופוזיציה: כל החשודים המידים, הנפשות העצמאיות ברע"ם וימינה, הצהירו בימים האחרונים על מחויבותם לממשלה. ובכל זאת, בכירי האופוזיציה ינסו עד הרגע האחרון לגייס קול אחד נוסף, שיכניס את הקואליציה לתיקו, ויסכל את העברת התקציב.
שם קוד: מיקי לוי
מבלי לפסול אף פעם דרמה מדהימה של הרגע האחרון, החשש העיקרי בקואליציה, והתקווה הגדולה באופוזיציה, הוא מתקלות טכניות, תופעות לוואי של עייפות או חוסר ריכוז בשעות הארוכות של ההצבעות על הסתייגויות מתישות; תחת שם הקוד: מיקי לוי, לציון הטעות המביכה של יו"ר הכנסת שהפילה את הקואליציה בהצבעה על חוק הדיינים ביולי האחרון, הועלו מגוון תרחישי בלהות. ברוב דחוק של 61 ח"כים, מספיק שאצבע אחת תתבלבל כדי לאבד את הרוב ולהסיג את כל המבצע לאחור. לכן, בקואליציה גם קבעו מראש להקדים את הדדליין להעברת התקציב באמצע החודש, ולהשאיר מרווח ביטחון, בעוד מהלך סמלי הפוך מנתניהו, שנהג כמעט תמיד להשאיר הכרעות גורליות לרגע האחרון.
באופוזיציה ממלאים את תפקידם המסורתי, וזועקים על עוולות הגזרות, המסים, והעברות הכספים לרע"ם ומנסור עבאס, בעוד בקואליציה מנגד משבחים את התקציב כמטרה בפני עצמה. האמת היא שאחרי שנתיים בלי תקציב קבוע, העברת התקציב תתן לכלכלה ולמשק אופק ויציבות הכרחיים אחרי משבר הקורונה, שמתעלים מעל כל המשחקים הפוליטיים הקטנים. אבל היא לא בהכרח תעניק לממשלת בנט-לפיד את האופק והיציבות המיוחלים.
אמנם, הרף של האופוזיציה להפלת הממשלה יעלה ויהיה גבוה יותר: כדי להפיל את התקציב, כל מה שהם צריכים זה עריק אחד, ואחר כך, הם כבר יצטרכו לפחות שני חברי כנסת כדי להגיע ל-61 חתימות להצעת אי אמון קונסטרוקטיבי. מצד שני, מאז הקמת הממשלה ועד היום, כמעט כל השותפים בקואליציה נאלצו לבלוע עזים וצפרדעים, מימין ומשמאל, כדי לא לטלטל את הספינה. על שולחן הממשלה כבר מחכים אי אלו מתחים ומתיחויות שרק מחכים להעברת התקציב כדי לפרוץ במלוא העוז והכוח, כמו חוק האזרחות, ועדת החקירה לצוללות, חוקי נתניהו, והקונסוליה האמריקנית בירושלים.
בהפוך על הפוך, זריקת הביטחון שהקואליציה תקבל אחרי העברת התקציב עשויה דווקא להגביר את הוויכוחים והמריבות ולהרחיב את פוטנציאל הסדקים לשימושו של נתניהו וחבריו. בקואליציה מקווים שהסדקים יופיעו דווקא באופוזיציה, ושהעברת התקציב תחליש את מעמדו של נתניהו מבית ותשמוט את הקרקע מתחת להבטחות לליכודניקים שהוא תכף ישוב.
בשני הצדדים, ככל הנראה, תהיה התרופפות מסוימת של המשמעת, וקשה לחזות מראש איזה מהדינמיקות יותר תשתולל. המרוויח העיקרי, בכל מקרה, הוא יאיר לפיד, שישודרג ביחד עם התקציב לתואר "ראש הממשלה הבא". בעוד במערכת הפוליטית גוברים הספקות שהממשלה תאריך את ימיה והסכם הרוטציה יתקיים, העברת התקציב היא כרטיס הכניסה של לפיד ללשכת רה"מ: מכאן והלאה, כמעט בכל תרחיש שהממשלה נופלת, הוא יחליף את בנט בכיסא, גם אם לתקופה קצרה.