66 שנים אחרי שהחל לפעול, מוזיאון בית אוסישקין, ממוזיאוני הטבע הוותיקים בישראל, עומד בפני סכנת סגירה.
"נשאלתי פעם על ידי חברים: היש עוד מה לעשות שם? הרי נדמה כי הכל כבר נאסף, הכל כבר מצוי, ומה אפשר עוד להוסיף", כתב ב-1964 אלימלך הורביץ, מקים המוזיאון. "לעניות דעתי המוסד הוא בראשית הדרך, ואם בעוד מאתיים שנה ישאל השואל שאלה כגון זו, מובטחני כי כך יענה העונה: אכן, יש עוד ויש הרבה מה לעשות", הוסיף בדברים שנשא לכבוד חג חצי יובל לקיבוצו, דן.
57 שנים לאחר נאומו של הורביץ - ועננה כבדה עומדת מעל המוזיאון. המועצה האזורית גליל עליון, ששותפה יחד עם החברה להגנת הטבע בניהולו, הפסיקה להעביר את חלקה הכלכלי בהפעלת המקום, בגובה 50 אלף שקל בשנה. יתר על כן, החלה לדרוש כי המוזיאון ישלם ארנונה של 24 אלף שקל בשנה.
דרישת תשלום הארנונה "הגדישה את הסאה", כך כתבה איריס האן, מנכ"לית החברה להגנת הטבע לגיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון. עוד ציינה האן במכתבה כי המועצה הפסיקה גם לשלם את שכרו של מנהל הבית ורכב המוזיאון וצמצמה את תמיכתה בהפעלת המקום ובשש השנים האחרונות לא השקיעה המועצה, ולו שקל אחד, בתחזוקת המבנה.
"ברצוני להבהיר", כתבה האן, "החברה להגנת הטבע הינה עמותה, ולא תוכל להפעיל את בית אוסישקין ללא שיתוף פעולה של המועצה האזורית, כולל השתתפות כספית הכרוכה בהפעלת המקום".
האן הזכירה במכתבה כי בין המועצה האזורית ובין החברה להגנת הטבע יש הסכם שהמועצה אינה עומדת בו ולכן, הסבירה, "ניאלץ, בצער רב מאוד, להודיע על סיום ההסכם בינינו ועל הפסקת המעורבות של החברה להגנת הטבע במקום, ונחזיר למועצה את המפתחות".
הקמתו של המוזיאון החלה בשנת 1951, בעת שקיבוץ דן היה מוקף בגבול סורי משלושה כיוונים והתמודד עם אתגרים ביטחוניים, בהם היתקלויות קשות וגניבות בקר מהמרעה. אלימלך הורביץ, ממייסדי הקיבוץ שהוקם ב-1939 במבצע "חומה ומגדל", היה משוכנע שלמרות המצב, או אולי דווקא בגללו, מה שהמקום צריך זה מוזיאון לטבע ולידיעת הארץ.
הזרז להקמת המוזיאון היה מפעל הענק לייבוש אגם החולה, והחשש כי עם הייבוש יימחק זיכרון בעלי החיים והצומח שייעלמו מהאגם הגווע. במוזיאון הוקם אוסף זיאולוגי ייחודי ומרשים אשר חלקו מוצג בדיורמות (דגמים תלת-מימדיים) בנות שישים שנים ויותר, ודרכן ניתן לחוות את נופו ועושרו של אגם החולה שיובש.
עם השנים הלך וירד העניין שהקהל הישראלי גילה בביקור במוזיאון, כמו מוזיאונים נוספים לטבע שסבלו ממגמה זו. בבית אוסישקין הבינו כי יש לעשות לו מתיחת פנים ולהכניס כמה שינויים. לפני שבע שנים החלה ליאת לנגלבן, שניהלה את המוזיאון, בתהליך השינוי, ובהמשך החליפה אותה ענת נסים. הקו שהן התוו בא מתוך תפיסה שהבית איננו עוד "מרכז אוספים", אלא קודם כל מוזיאון שחוזר להגדרות היסוד שלו, כמו למשל מחקר ותיעוד של פרויקט ייבוש החולה והתיישבות האדם באזור.
לפני כשנה, אחרי השקעה כספית גדולה ועבודה ממושכת, נחנכה תערוכת קבע חדשה: "התיישבות בגליל". התצוגה בנויה כרצף היסטורי מימי העיר הקדומה ליש ועד לימים אלה - ההתיישבות החדשה בעמק החולה.
"קוראים למוסדות המדינה לקחת אחריות"
ממועצה אזורית גליל עליון נמסר כי "מוזיאון בית אוסישקין, כמו מוזיאונים נוספים באזור (מוזיאון האדם הקדמון, מוזיאון הרעות ועוד), הוא מקום בעל חשיבות היסטורית, סביבתית ואדריכלית ויש לפעול על מנת למנוע את סגירתו. במשך עשרות שנים המועצה לקחה אחריות, במידה כזאת או אחרת, על פרויקטים לאומיים שאין היא אמורה או יכולה לטפל בהם. מדובר, בין השאר, במוזיאונים, בחצר תל-חי ורחבת האריה השואג, באנדרטאות (לרבות זו של אסון המסוקים) וכך גם בתחומי סביבה, טבע ותיירות, כמו ניהול פרויקט העגורים, התחזוקה, הניקיון והשמירה על 240 ק"מ גדות נחלים ועוד. מדובר בעלויות שנתיות גבוהות מאד (מיליוני שקלים בשנה) עבור מועצה אזורית של כ-20 אלף תושבים, ועלויות זניחות עבור המדינה. אנו קוראים למוסדות המדינה לקחת אחריות על הפרויקטים הלאומיים החשובים הנ"ל, מהם נהנים בכל שנה מיליוני אנשים מכל רחבי הארץ".