הו יולי, ילד שלי מוצלח.
אחרי משחק מקדים שנמשך למעלה משנתיים, סוף-סוף קיבלנו הצהרה של ממש. איזה ערב מרגש זה היה. לוק מוקפד, מבט מגוהץ, שלוק של מיץ אומץ ובחירה כמעט בנאלית בעמית סגל, שהשתדל לכבד את המעמד. יועצי התקשורת החליטו על קיום ראיון מוקלט כדי לא לצאת אלעזר "לא גרסתי" שטרן באולפן. לא רע. המנטרה שנבחרה - "הבחירה היא ביני ובין לפיד" - נשמעה כמו הד חיוור של המקור, אבל שיקפה היטב את רצונו (הנכון) של אדלשטיין למקד את השיח ביכולתו לגייס שותפים להקמת קואליציה.
אין ספק, זוהי שעתם היפה של הפרשנים הפוליטיים וחובבי הקונספירציות שכבר משכתבים תסריטים שנעים בין "יולי מועמד קש של ביבי", "יולי סגר דיל עם החרדים" ו"יולי פשוט החליט שהגיע הזמן". אבל למרות הרזומה, הוותק, המקום הראשון בפריימריז ושאריות הממלכתיות ששרדו את המלחמה המיותרת עם בג"ץ, נדמה שיולי אדלשטיין פועל ביקום דמיוני.
למה? כי תמונה אחת, שהפכה ויראלית בתזמון כמעט קוסמי, מספרת את הסיפור האמיתי של הליכוד בן זמננו: ממש במקביל להכרזת העצמאות של יולי, שרה ובנימין נתניהו ופעיל הליכוד איציק זרקא ואשתו חני, הראשונים לשמם, דפקו פריים ממלכתי בלשכת יו"ר האופוזיציה המכהן. אם אתם ממש סקרנים חפשו בגוגל או כנסו לטוויטר. הלוואי וזה היה רק קוריוז משעשע. זה לא. הקלידו ביוטיוב "איציק זרקא יומולדת" ותבינו מה נותר מההדר הז'בוטינסקאי, אך חשוב מכך, לאלו תהומות התדרדרו נבחרי הציבור של הליכוד.
לכן, בניגוד לתדמית האמיצה שניסה אדלשטיין לבסס, אין שום חשיבות אסטרטגית לעובדה שהיה הראשון לקרוא תיגר פומבי על נתניהו. עבור ניר ברקת וישראל כץ (גלעד ארדן מחכך ידיים בהנאה) הייתה זו לא יותר ממכה קלה בכנף. העובדה שלאדלשטיין, כץ וברקת גם יחד אין שליש מהכריזמה של נתניהו בוודאי לא תורמת למאמציהם, אבל הסיפור האמיתי כבר מאחורינו.
זה מצריך הסבר.
"הסנטימנט הליכודי" הוא מונח חמקמק שלא ברור מתי ובאלו נסיבות בא לעולם. הוא מהווה מעין הגדרה בלתי רשמית להלך הרוח של חברי הליכוד. איך משתמשים בו במשפט?, למשל: "אדלשטיין יכול לחשוב שיש לו סיכוי, אבל הסנטימנט הליכודי עם נתניהו". אלא שאותו סנטימנט חמקמק הפך תחת נתניהו לנאמנות עיוורת, לעתים טראגית, לאדם אחד. לא לרעיון, לא לדרך, לא לערכים, לא לקיום הבטחות לשותפים או לחברים. והחמור מכל, גם לא לטובת המדינה ואזרחיה.
"הרצון החופשי הוא נתניהו"
את תיק "הסנטימנט הליכודי" מחזיקה בימים אלה חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן, שצייצה אמש: "זה לא הסיפור של אדלשטיין, לא של סער, לא של אלקין, לא של איילת ולא של נפתלי, לא של הפרקליטות ולא של האולפנים. זהו סיפורם של מיליוני ישראלים שמסרבים להיכנע לדיכוי ולוותר על רצונם החופשי. ורצונם החופשי הוא נתניהו".
זה ציוץ מדהים. באמת. כל מילה מחושבת.
אדלשטיין רוצה להתמודד? בבקשה. הנה, תוך פחות מיממה הוא כבר קוטלג, סומן, נעטף והוצג לראווה בשורה אחת עם האקסים הבוגדניים ואפילו השמות המפורשים נפתלי ואיילת, שחברו לתקשורת המגויסת. דיסטל אטבריאן יודעת היטב מי קהל היעד שלה והמסר ברור: אדלשטיין כבר איננו לגיטימי. פשוט כי אין אפשרות אחרת. רק נתניהו. נקודה. הוא הרצון החופשי. הוא סיבת הסיבות. הוא החלקיק האלוהי. ואף אדם בעל חשיבה עצמאית לא יכול לחלוק על כך.
וכך, בזמן שאדלשטיין, ברקת וכץ התחממו על הגדר, נערכו, התלבטו, בנו צוותי אסטרטגיה, השיקו כנסים שלא אומרים כלום, יצאו למסעות הסברה מטעם עצמם, העלו תמונות מגוחכות לרשתות, ונזהרו שלא לומר משפט אחד בעל תוכן של ממש - הם איבדו קשר עם בסיס האם ונותרו לשייט בחלל.
חברים יקרים, מנהיגות, ראוי לה שתתגלה בזמן אמת. לא באיחור פחדני.
תגידו, לא למדתם כלום מנתניהו? האיש תפס בעלות על הליכוד דקה וחצי אחרי שנחת בארץ. הוא לא המתין בנימוס. הוא הלך על הראש של יושב ראש התנועה. המכהן, כן?
"עם נתניהו לעולם לא ננצח", הודיע יולי. תודה, אנחנו שמחים שהחלטת להצטרף אלינו. אתה, פוליטיקאי מחונן שכמוך, באמת לא הבנת לאן אנחנו הולכים אחרי סבב הבחירות השני? והשלישי? והרביעי? או שאז פשוט שקשקת מפחד? כן, אנחנו יודעים מה התשובה. חלש מדי, מאוחר מדי, חיוור מדי. מנהיג אמיתי עושה מה שנכון. בזמן אמת. או כפי שהסביר איציק לניוטון בעונה הראשונה של עספור: "תזמון זה עניין של טיימינג".
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה, מבעלי 'משעל - ורניק תקשורת'.