אפילו דיברתי עם אשתי: חוויות מערב בלי רשתות חברתיות

תודו שבימים כתיקונם אנו קצת מקללים את הווטסאפ, הפלטפורמה שבה על כל הודעה משמחת, מקיפות אותך 3 קבוצות על עבודה וילדים. ועכשיו, אחרי כמה הודעות דחופות שהמרנו בס.מ.ס, גילינו שהשד אינו נורא, ולרגע אחד אפילו אני, נועה קירל ורונאלדו היינו עם אותו מספר עוקבים

  • וואטסאפ
מיליארדי משתתפים וביקורת על כוח מופרז: פייסבוק חוגגת 15 (מתוך המהדורה המרכזית, חדשות 13)

במזל הבחנתי שמחפשים אותי מוואלה!, רגע אחד לפני ששקלתי, לא - זה מטורף עד כדי כך שאיני יכול לבטא זאת אפילו במילים. נו, טוב - בואו לא נעשה מזה עניין, אבל אשכרה - כמעט שדיברתי עם הגברת קיפניס, האישה שחולקת איתי את אותו שם משפחה כבר קרוב לשלושים שנה בהן אנו חולקים התעלמות הדדית מבורכת, מכובדת ומכבדת.

אני יודע שזה נשמע לכם פסיכי, אבל לרגע אחד כמעט שדיברנו. איך אומרת הקלישאה? לעיתים אתה לא מבין כמה משהו חשוב לך עד שהוא לא נלקח? ובכן - תודו שבימים כתיקונם אנחנו קצת מקללים את הווטסאפ, הפלטפורמה שבה על כל הודעה משמחת או אפילו רק מעניינת אחת, מקיפות אותך שלוש קבוצות שעניינן עבודה, שתיים לפחות לכל ילד, זאת של בית הספר, זאת של ההורים - ולפעמים גם "חוג בלט של מאיה" או "הכדורסל של מיקה, יאללה הפועל", יש את הווטסאפ המשפחתי וכמובן עוד בערך 100 אלף קבוצות שקמו סביב אירועים כמו "יומולדת 50 לאריק" או "כנס ברצלונה 2016", שעבר זמנן ובטל קורבנן מזמן, רק שלא היה נעים לאף אחד לפרוש, כדי שלא יהיה כתוב שם "ניר קיפניס עזב את הקבוצה", טריקת הדלת של העולם הדיגיטלי.

עוד בוואלה!

שיבושים ברשתות הפופולריות: תקלה עולמית בוואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם

לכתבה המלאה
פתאום אתה מגלה שאתה לא זוכר בעל פה אפילו את מספרי הטלפון של הקרובים לך ביותר (צילום: ShutterStock)

כמה פעמים קמתי מאזור המחייה הטבעי שלי והמקום היחיד שמסב לי אושר - הספה בסלון היכן שזווית הצפייה הנכונה לטלוויזיה פוגשת את הרוח הכי מדויקת שיכול להציע המזגן, רק כדי לראות הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ שלמזלי הרע שכחתי להשתיק. קראתי, קיללתי את כל משתתפיה שהילדים שלהם יצאו חיוביים - וחזרתי לרבוץ.

מכירים את הימים האלה שבהם אתה מגיע לעבודה, מניח יד על הכיס, היכן שגר באושר הטלפון החכם שלך, ממשש בבהלה, ממשש את הכיס השני - ואז אתה נזכר שהממזר צלצל בדיוק שעמדת לצאת, ובמקום לשים אותו על שולחן האוכל, נקודת האיסוף הקבועה שלו, השארת אותו גלמוד בבית, על המדף.
ברגע הראשון אתה היסטרי, אבל ממש, אובד עצות, מרגיש כמעט ערום - הבעת פניך היא מהסוג שעורר במונק לצייר את "הצעקה" - אבל לאט לאט אתה מגלה את הצד המואר של יום אנלוגי בעולם דיגיטלי: אתה שם לב שהתפוקה שלך משתפרת, שהפסקת הצהריים נעימה יותר מבלי לעבור על הפיד, ומי שבאמת רוצה למצוא אותך, כבר יצליח - ולמעט רגע אחד של מבוכה, זה שבו אתה אנוס לשאול טלפון ממישהו אחר, רק כדי להודיע לכולם שאתה בסדר ושלא ידאגו לך (למה מבוכה? כי פתאום אתה מגלה שאתה לא זוכר בעל פה אפילו את מספרי הטלפון של הקרובים לך ביותר), עובר עליך יום שהוא בסך הכול מעניין. אפילו כשאתה שב הביתה ומתאחד עם מה שהפך להיות כאיבר בגופך, אתה מגלה שלא החמצת שום ווטסאפ הרה גורל, להפך - די נעים לך לגלות שהדבר הכי מסעיר שאירע היום הוא רק ששכחת את הטלפון בבית.

אני נהנה, אפילו רק מהידיעה שלפתע אני יכול לפתח שיחה עם הגברת שמולי (צילום: AP)

אז הערב זה קרה למדינה שלמה, בעצם לעולם שלם שמצא את עצמו פתאום בלי ווטסאפ, בלי פייסבוק ובלי אינסטגרם. תודו שברגע הראשון זה הרגיש מוזר, אבל אחרי כמה הודעות דחופות שהמרנו בס.מ.ס הישן והלא טוב, גילינו שהשד אינו נורא כל כך. לא נורא, אני אומר - להיפך: רגע אחד נועה קירל, כריסטיאנו רונאלדו, האחיות קרדישיאן ואני, היינו עם אותו מספר עוקבים!.

פתאום קלטנו - הגברת, המתבגרת ואני, עד כמה גם בזמן שאנחנו לכאורה עושים משהו ביחד, כמו למשל לצפות בכותרות המהדורה המרכזית, אנחנו שקועים כל אחד במסך הפרטי שלו, זה שבו מוכרחים להגיב על תמונה באחת הפלטפורמות, להריץ איזו דאחקה בקבוצה של אוהדי יונייטד או לבדוק מה צייץ רשף שי (הבן אדם הכי מצחיק) בטוויטר. כמו אחרי שואה גרעינית (לא חוויתי עדיין, לצערי, אבל ראיתי סרטים!) כשהשורד היחיד מגלה לפתע עוד בני אדם ששרדו, אתה מגלה בני אנוש בקרבתך - בהתחלה מרחרח אותם בחשד, אחר כך מחליף כמה מילות נימוסין - ולבסוף אשכרה מדבר. וזה עוד לא הסוף, כי שמעתי גם על מקרה אחד, נדמה לי במערב ראשון, שבו מישהו אשכרה התחרפן לגמרי ופתח ספר!

צחוק בצד, כמו שהיו אומרים פעם בעידן טרום המסכים, אבל ההפוגה הזאת הפכה לנחמדה מרגע לרגע, עד כדי כך שאחרי כמה זמן הרגשת כמו מי שחשש שיהיה לו משעמם ביום הכיפורים, אבל אחרי הליכה בת כמה רחובות, הרגיש איך השקט כובש אותו. זה לא שהוא מתנגד לתחבורה מודרנית, אבל יום אחד בלעדיה, מרגיש לפתע נחמד.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, התקלה בעינה עומדת. אני אפילו לא צריך להיעזר בפלטפורמה חדשותית כדי לדעת את זה, די לי בידיעה שלפיה מכשיר הטלפון שלי יתחיל לקפץ כמו פופקורן על קרקעית סיר לוהט, ברגע שהתקלה תיפטר. עד אז אני נהנה, אפילו רק מהידיעה שלפתע אני יכול לפתח שיחה עם הגברת שמולי, לעזאזל - אילו רק הייתי מצליח להיזכר איך קוראים לה!

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully