ביום שישי, 9 באוקטובר 2015, עצרה מכונית שרד ממשלתית ליד עץ זית הסמוך לפארק ההייטק בין ראש העין לכפר קאסם. מתוכה יצא שר החינוך נפתלי בנט, ניגש בנחישות לעץ והוריד מעליו דגלים ירוקים עם כיתוב צפוף בערבית, שנראו כדגלי חמאס.
בנט חזר מתפילת שחרית בפדואל, אצל משפחת ערמוני, הוריה של נעמה הנקין שנרצחה עם בעלה הרב איתם הנקין על ידי מחבלי חמאס בפיגוע שאירע 9 ימים קודם בצומת בית פוריכ. בדרכו חזרה לרעננה, על כביש חוצה שומרון (5), שלח לו מאן דהוא תמונות של "דגלי חמאס" אותם תלו תושבי כפר קאסם בפארק ההייטק הסמוך.
בנט היה שר צעיר עם פתיל קצר. דמו רתח. הוא הורה לנהג לרדת מכביש 5 בצומת ראש העין, נסע למקום בו התנוססו הדגלים והוריד אותם. אחר-כך עלו לרשת תמונות הירואיות של השר הצעיר ומלחמתו (הסימבולית) בחמאס. עד כאן, די סבבה. מאוחר יותר באותו יום התקשר אלי קובי אלון שהיה אז מנכ"ל עיריית כפר קאסם. "לאף אחד כאן אין מושג מה הוא רצה מהדגלים האלה", אמר לי אלון, היום מנכ"ל עיריית באקה אל-גרבייה, "אלה לא דגלי חמאס, אלא דגלים של התנועה האיסלמית, הפלג הדרומי. אין לזה שום קשר לחמאס. יש כאן בחירות פנימיות והם מתמודדים".
ככה זה, אמרתי לו, ישראלים רואים דגל ירוק בערבית, רואים חמאס. "הפלג הדרומי של התנועה האיסלמית לא קשור", אמר אלון, "הם ישראלים שומרי חוק שלא עוסקים בטרור ולא תומכים בו, אני אומר לך את זה באחריות, אני מנכ"ל העירייה".
אני זוכר שהתקשרתי אז לבנט והעמדתי אותו על טעותו. אני כמעט בטוח שהוא בדק, חזר אליי, והודה בה. זה היה יפה מצידו. אגב, מי שהתמודד באותה רשימה שדגליה הונפו והורדו ע"י בנט היה ראש התנועה בכפר קאסם בזמנו, וליד טאהא, מחזיק תיק החינוך בעירייה. היום טהא הוא חבר כנסת בקואליציה של בנט.
המגזין האמריקאי הנחשב "טיים" בחר בבנט בסוף השבוע לרשימת 100 המשפיעים היוקרתית שלו. את הטקסט המרגש שצורף לדיוקנו של בנט כתב ח"כ מנסור עבאס. כמה שהעולם קטן. עבאס הוא ראש התנועה האיסלמית, הפלג הדרומי. אותה תנועה שבנט, רק לפני שש שנים, הסיר את דגליה בזעם מעץ זית בכניסה לראש העין.
שש שנים בלבד מפרידות בין נפתלי ההוא לבנט הנוכחי. לא, אני לא חושב שהוא ויתר על האידיאולוגיה הימנית שלו. כן, אני כן חושב שהוא הבין כמה דברים שלא ידע אז. המהלך שהוביל עם שותפיו מול רע"מ והרשימה המשותפת הוא מהלך היסטורי בקנה מידה תנ"כי. זה לא היה קורה בלי יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, גדעון סער, בני גנץ, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ. זה בחיים לא היה קורה בלי בנימין נתניהו, שהכשיר את האירוע כולו במסע טיהור פומבי למנסור עבאס שהוביל בקולו וקול שופרותיו.
כך או אחרת, השורה התחתונה מטלטלת, כמעט בלתי נתפסת. על הפרק, שאלה קיומית שהתשובה עליה טרם ניתנה: האם בני הארץ הזאת מסוגלים לחיות יחד? האם הם יכולים לשתף פעולה? האם הם יכולים להניח בצד את המחלוקות ולהתמקד בהסכמות?
בינתיים, עושה רושם שהתשובה היא "כן". רע"מ בקואליציה והשמש ממשיכה לזרוח, אבל אסור לשכוח שזוהי רק תחילתה של דרך ארוכה והרת סכנות. המבחנים האמיתיים של הקואליציה הזו עוד לפניה. המשברים הגדולים יפלו עליה ברגעים הכי פחות נכונים ובמקומות הכי פחות צפויים. הסביבה, מבפנים ומחוץ, חורשת מזימות נגדה. רבים רוצים לראות בכליונה.
את 100 ימי החסד, הרבעון הראשון, מסיים בנט בציון "עובר". לא יותר. הוא עובר, כי הוא עבר את המשוכות הלא פשוטות שעמד בפניהן, חמק ממדרונות חלקלקים, דילג על מוקשים וסיים את הרבעון על הרגליים. הוא עובר, כי הוא עבר את הטירונות והמשיך הלאה. האם ישלים את השירות כולו? אפילו הוא מתקשה לדעת. נכס אחד מניב ומשמעותי עומד עדיין לרשותו: קודמו, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו.
כל עוד ממשיך נתניהו במסע הבלהות הפאתטי על הקווים, בנט יכול לחייך. מופע החיקוי הנלעג של נתניהו לנשיא ביידן, שגרר סיקור בכל האתרים האמריקאים הגדולים, מדגים לישראלים מה היה כאן לפני ממשלת בנט ומעניק לו מרחב תמרון. הבייס שלו, נכון לרגע זה, הם כל אלה שראו בנתניהו סכנה ממשית לדמותה ויציבותה של המדינה שלנו. הם פחות מתעניינים במה בנט עושה. הם עדיין זוכרים מה נתניהו עשה.
מבחינת ביצועים, תעודת סיום הרבעון סבירה. נתחיל בנקודות האור: העברה "חלקה" של התקציב בקריאה ראשונה, סידרה ארוכה ומשכנעת של רפורמות, ניהול כלכלי מדוייק שנשען על אביגדור ליברמן, שנראה ככריש שהגיע, סוף סוף, לאוקיינוס הנכון. הציר הזה שבין בנט לליברמן היה בעייתי. נהרות של דם רע זרמו בין השניים ובהתלבטויותיו לפני שהחליט לקפוץ למים חשש בנט בעיקר מאיווט. הוא ביצע כמה בדיקות שקטות וגילה שליברמן ענייני ומוכן לפתוח דף חדש. לא מאהבת בנט, כמו התיעוב לנתניהו. מאז, זה נראה כמו ירח דבש. בשיחות סגורות מתפעל בנט משיתוף הפעולה שלו עם ליברמן ויכולותיו של שר האוצר כנערת גימנסיה מאוהבת. מה שמוזר הוא, שזה די הדדי.
בנושא הקורונה, בנט רחוק מחוף מבטחים. בתחום הזה, הציון יינתן רק בסוף. אנחנו בקושי בהתחלה. ההחלטה של בנט ללכת בכל הכוח על הבוסטר היתה מנהיגותית ואמיצה, אבל עוד לא עמדה במבחן השורה התחתונה. היא הפכה את המגיפה למגיפת הלא מחוסנים, אבל החבטה שספגה ממשלת בנט בשבוע שעבר מהחלטת ה-FDA האמריקאי תקעה מקל חד בגלגלי החיסון השלישי. זאת, ועוד: ראש הממשלה בנט עדיין מתקשה לייצר את המנהיגות הנדרשת על מנת לסחוף אחריו את הציבור במה שקשור לקורונה, ובכלל. גם העובדה שממשלתו לא הסירה עדיין את מסך הצנזורה שהטילה הממשלה הקודמת על הליכי ודיוני הקורונה, כנהוג בדמוקרטיות מסודרות, מעיבה על התמונה הכוללת.
כן, בנט הצליח להעביר אותנו את החגים בלי סגר, בניגוד לנבואות הזעם והחורבן של נתניהו ומזדנביו. המדינה פתוחה, המשק פועל, שנת הלימודים נפתחה כסידרה. למרות כל זה, הדרך להצלחה עוד ארוכה. הנגיף הזה ערמומי, מסוכן והפכפך. עוד ידובר בו.
בנושאי חוץ, הציון טוב. המינויים של בנט (אייל חולתא במל"ל, שלומית מאיר יועצת מדינית ומייק הרצוג שגריר בחו"ל) מתבררים כמוצלחים, הביקור בוושינגטון היה מצויין, הריסטארט בעמאן היה חיוני וירח הדבש עם מצרים מעודד. לפיד מילא את השורות במשרד החוץ, דבר שנתניהו לא הניח לקודמו (אשכנזי) לעשות מסיבות ידועות. גם השארתם של מינויי הממשלה הקודמת (ארדן באו"ם, חוטובלי בלונדון, אידר ברומא) אינה מובנת מאליה. נתניהו, במצב דומה, היה מחזיר את כל השגרירים ארצה ומשתדל גם להשפילם כמה שיותר. לפיד ממשיך לגלות ג'נטלמניות נדירה. אין כאן דיבידנדים פוליטיים, זה עניין של תרבות ניהול ושלטון, וטוב שכך.
ביטחון: טפו טפו. הבריחה מכלא גלבוע לא מיוחסת לממשלת בנט (הם החלו לחפור לפני 8 חודשים) אבל קרתה במשמרת שלו. היא איימה למוטט את המסד הצר עליו נבנתה הממשלה. נבואות הזעם רדפו זו את זו, אפילו זכריה זביידי, שקרא את התיאורים המפליגים על עצמו, לא ידע שהוא כזה. בסופו של דבר כל השישייה הוחזרה למקומה בשקט ובמהירות והסדר בא על מקומו בשלום. אין כאן נצחון גדול, יש כאן כיבוי שריפה שהיתה יכולה לכלות את הקואליציה כולה.
העצם הביטחונית הראשונה שתקועה בגרון הקואליציה של בנט היא, כצפוי, עזה. הוא מנסה להפסיק את מזוודות הכסף המזומן ולהמיר אותן במנגנון של העברת כספים "סטרילית" הישר לצרכן הנזקק בעזה. זה הצליח חלקית. כלומר נכשל. אין איך להעביר את 10 מיליון הדולרים (מתוך 30) לפקידי החמאס עצמם והרצועה כולה רותחת, על סף פיצוץ. בסופו של יום, כשיתפזר עשן בלוני התבערה, אנו עלולים לגלות שממשלת בנט-לפיד תעשה עם עזה בדיוק מה שעשו כל קודמותיה: כלום.
הפיל הגרעיני שבאמצע החדר היא, כמובן, איראן. הירושה שבנט קיבל בתחום הזה פשוט מחרידה. היא שווה ועדת חקירה נפרדת. ביבי השאיר אחריו בעיקר אדמה חרוכה ושורה ארוכה של נאומים הירואיים. ההימור על פרישה מהסכם הגרעין ללא הכנת אלטרנטיבה נכשל והתרסק. הקונספציה, לפיה האיראנים יתקפלו ויחזרו להסכם משופר, המשטר האיראני יתמוטט או שטראמפ ינחית מכה צבאית, התפוצצה לנו בפרצוף. שום דבר מכל אלה לא קרה. היחיד שהתמוטט, הוא טרמאפ. נשארנו לבד לגמרי כשביידן לא מעוניין בהקצאת אנרגיה לנושא לאור מלחמת העולם שלו עם סין.
התרחישים הללו הועלו בפני נתניהו. הוא הוזהר בידי אלה שתפקידם להזהיר. הוא התעלם. עכשיו ניצבים בנט, גנץ ולפיד מול ההריסות. השוקת שבורה והפצצה מתקתקת. אין לקנא בהם. או בנו. אם כי, חובה להזכיר: איראן נמצאת היום במרחק הקצר ביותר לפצצת גרעין אי פעם, אבל עדיין לא צלחה כמה משוכות חשובות. מבחינת כמות החומר הבקיע, היא כבר מדינת סף. אבל גם אחרי שיהיה בידה מספיק אוראניום מועשר לרמה צבאית, היא צריכה לדעת לכנס את כל זה לתוך ראש קרבי של טיל ולייצר טיל שמסוגל לקחת את זה אלפי קלומטרים. זה יכול לקחת שנה נוספת, לפחות שנתיים. בינתיים צריך להתפלל לנס.
תחום בעייתי נוסף שדורש פתרון מהיר הוא גל האלימות במגזר הערבי. רכבת האלימות והרצח ממשיכה לדהור עם 94 נרצחים (נכון להיום) מאז תחילת השנה. העסק הזה לא ייעצר מעצמו וטיפול קוסמטי בדמות עוד כמה תחנות משטרה לא יועיל. נדרשת כאן פעולה אגרסיבית, יסודית, מדינתית, נחרצת ועוצמתית.נדרשת כאן הכרזת מלחמת חורמה על משפחות הפשע הערביות. זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע כי המלחמה הזו תתרחש בשטח בנוי ובעייתי. כל שפיכות דמים מיותרת עלולה להפוך את ערביי ישראל על הממשלה. הדרישות לאסוף את הנשק ולשים קץ לאלימות יומרו בהפגנות זעם על אלימות משטרתית מיותרת.
הממשלה צריכה לנהל כאן מלחמת עולם בעודה הולכת על קצות האצבעות. לא פשוט. הסיפור הזה גדול על מידותיו של שר הבט"פ עמר ברלב. סיירת מטכ"ל, עליה פיקד, לא תספיק כאן. זה צריך להיות מהלך מקיף וכולל אליו צריכים להיות מחוייבים גם שר הבטחון, שר האוצר וכמובן ראש הממשלה. לא פשוט.
תחום בו התוצאות, בינתיים, דלות בהרבה מהציפיות הוא, לכאורה, התחום הכי קל: ניקוי האורוות במשרד ראש הממשלה וסביבתו. למרבה התדהמה, האנשים שבנט הפקיד על ניהול סביבתו, והדברים אמורים בעיקר לגבי מנכ"ל משרד רה"מ הטרי יאיר פינס, מפגינים ביצועים עלובים. הם עובדים הפוך. כל הבקיא במתרחש במסדרונות איזור האסון שהם ירשו מרה"מ הקודם מבין שבמקום לנקות את האורוות, הם מטנפים אותן. כיסי השחיתות הממאירים ממשיכים לפעול, כמעט באין מפריע. מי שמשלמים את המחיר, בינתיים, הם המעטים שעמדו בפרץ, שסירבו לשתף פעולה עם השלטון הקודם, שהתעקשו על ניהול חוקי. אותם מרחיקים. את מלחכי הפנכה של "הגברת", מקרבים. בקצב הזה, זה ייגמר בבכי.
בסך הכל, כפי שצויין בהתחלה, הציון עובר. לא הצלחה כבירה, לא כשלון חרוץ. משהו באמצע. ההישג העיקרי הוא השקט שירד על המערכת הממשלתית. העבודה השקטה (יחסית) של השרים, הפרגון ההדדי, ההוכחה הניצחת ששמאל, מרכז וימין יכולים לשבת ביחד ואפילו לחבב זה את זה, בלי להתפשר על עקרונות אידיאולוגיים, לטובת המדינה. בנט עוד לא נראה כמנהיג של כל זה. כרגע, הוא עדיין מצטייר כמנהל הייטקיסט נמרץ, ותו לא. כדי לעלות לקומה של המנהיגות האמיתית, הוא יצטרך לצלוח משברים קשים בהרבה. הבשורה המעודדת היא, שכאלה לא יחסרו לו.