בערב יום חמישי, 31 ביולי 1958, היה ישי צימרמן בחדר סידור העבודה בקיבוצו, עין חרוד איחוד. זמן קצר קודם לכן השתחרר הקצין הצעיר מצה"ל, אחרי שירות עשיר, שכלל שירות ביחידה 101 ובצנחנים. הוא היה שותף בכמה קרבות קשים, שעל אחד מהם אף הוענק לו עיטור העוז. באותו ערב קיצי בסידור העבודה הוא לא תיאר לעצמו שיקלע לזירת קרב ליד ביתו, בכלא שאטה.
איתו בסידור העבודה היה משוחרר טרי נוסף מצה"ל, סגן דב תמרי, שכעבור זמן קצר בעין חרוד שב לצה"ל, פיקד על סיירת מטכ"ל והיה קצין מודיעין ראשי בדרגת תא"ל. גם הוא מעוטר בשני צל"שים. איתם היה יעקב ינאי, מבוגר מהם, שכבר לחם במלחמת העולם השניה במדי הצבא הבריטי וכעבור שנתיים נאסר בשבת השחורה, על ידי אותו צבא במדיו נלחם. שלושתם עוד דנו על יום המחרת בפלחה ובשאר ענפי המשק, כשרופא השיניים שהגיע מדי פעם לקיבוץ, סיפר שבדיוק עכשיו, בדרכו מבית שאן, ראה אסירים נמלטים.
צימרמן, תמרי וינאי הצטיידו ברובים ממחסן הנשק של הקיבוץ ומיהרו לכלא, המרוחק חמש דקות נסיעה מעין חרוד. "הגענו לכלא, השערים היו סגורים. האסירים כנראה טיפסו על החומות", נזכר היום צימרמן, בן 88 כיום. "מבפנים סוהר צעק שהוא פצוע. נאמר לנו שעומד להגיע נגמ"ש ממשטרת בית שאן וחיכינו לו מספר דקות, כדי לפרוץ איתו את השער. אלא שהקצין בנגמ"ש סירב לעשות זאת והחל לנסוע מסביב לכלא. טיפסנו אל המגדל, ירדנו לחצר הכלא והוצאנו את הסוהר, שלא באמת נפצע. כשיצאנו כבר כל צה"ל והמשטרה היו שם ולא היו צריכים אותנו. חזרנו הביתה".
השלושה סיימו לשבץ את החברים לעבודות המשק, אבל לכוחות הביטחון עוד ציפתה הרבה עבודה: 66 אסירים ביטחוניים נמלטו מהכלא במה שכונה "מרד כלא שאטה". מרבית הנמלטים היו מסתננים, או כפי שכונו אז "פדאיון". אסיר ישראלי שריצה מאסר עולם בכלא לצד אותם מסתננים שנאסרו, תיאר אותם כ"אנשים קשוחים וקשי-עורף ממדרגה ראשונה". "אף אחד מהם לא היה אידיאליסט. כולם היו פושעים שהסתננו לישראל בלית ברירה", אמר האסיר לעיתונאי יוסף שביט מ"דבר".
כדוגמה לדבריו סיפר על האסיר הנמלט מוחמד קססי קולוב, פליט מארץ ישראל, שנידון במצרים למאסר עולם באשמת רצח, ובמקום לשבת בכלא המצרי הסכים להסתנן לישראל "פדאיון". בישראל נתפס, נידון למאסר של עשרים שנה ובעת המרד הצליח להימלט לירדן.
"היה גם מוחמד חלילי, שנמלט אף הוא לירדן", סיפר האסיר הישראלי. לדבריו "הוא היה פשוט גאון. הוא היה גבר ענק כבן 33 שהפיל חיתתו על שאטה וכל האסירים חלקו לו כבוד. במצרים היה, לדבריו, ראש כנופיה ונידון שם ל-15 שנות מאסר וכל תקופת מאסרו היו רגליו כבולות באזיקים. כעבור עשר שנים שוחרר, אך מחשש פן יתנקשו אויביו הרבים בחייו, ניסה להתגנב לירדן ובעברו את ישראל בדרכו לשם, כשהוא חמוש, נתפס על ידי שלטונות הבטחון. הוא נשפט ל־15 שנות מאסר ולאחר שערער על פסק הדין נידון למאסר עולם. בבואם לכאן לא שנאו במיוחד את ישראל", המשיך האסיר בדבריו, "אך העבודה הקשה בה הועסקו בשאטה, השגיאה עליהם את המדינה".
אותו אסיר ישראלי שרואיין היה יעקב מרחבי. שש שנים קודם לכן, כשהיה בן 23, רצח את אביו ונידון למאסר עולם. את מאסרו ריצה עם אותם מסתננים, ולדבריו העריכו אותו כ"גבר" והתייחסו אליו "בסדר גמור". הוא אף התבקש לעתים לפשר ביניהם בעת סכסוכים. המראיין ציין שמרחבי, בעת מאסרו, דיבר כמעט רק ערבית, התקשה מדי פעם בעת הראיון, ושילב מלים בערבית במקום מלים עבריות ששכח.
בערב המרד ראה מרחבי עשרות אסירים רצים כשבידיהם לפידים בוערים, קרשים ומוטות ברזל. הם אף הצליחו לפרוץ לנשקיה ולקחת מתוכה רובים ואקדחים, בהם תת-מקלע עוזי ושני רובי ברן. מרחבי חבט בראשו של אחד ממנהיגי המרד, הצליח לברוח וטיפס על חומת הכלא ולהימלט החוצה. במקום לברוח אל החופש, עלה על מכונית שעברה במקום וביקש מהנהג שייסע אל תחנת המשטרה בבית שאן. כשהגיע לשם דיווח על המתרחש בכלא.
כארבעים מהאסירים הספיקו להימלט לכיוון ירדן - חלק לצפון השומרון וחלק לעבר נהר הירדן. 11 אסירים נהרגו בחילופי ירי ועשרה מהנמלטים הסתתרו בשדות התירס שסביב הכלא ונתפסו. מנהיג המרד, אחמד עלי עותמאן שהיה עצור בחשד לריגול, היה בין אלו שנתפסו. עותמאן היה איש המודיעין המצרי שהגיע לישראל דרך צרפת בסיפור כיסוי של פעיל אופוזיציה של שלטון נאצר שעובד כעיתונאי.
קרוב לחודשיים אחרי המרד זכה מרחבי לחנינה מידי נשיא המדינה, יצחק בן-צבי. כשהשתחרר ציין כי גם האסירים עלי מוראד ואליהו כהן סייעו בדיכוי מרד האסירים וסבר שגם להם מגיעה חנינה, אולם הם לא זכו בה. כעבור ארבע שנים מת מרחבי בביתו במפתיע.
ועדת חקירה הוקמה וקבעה בין השאר כי יש להדק את שיתוף הפעולה בין המשטרה ושירות בתי הסוהר וכי יש לנקוט משטר מיוחד שיבטיח הקפדה גמורה בעניינם של אסירים ביטחוניים. אחרי 63 שנים נראה שיש ליישם את אותן הנחיות.