המתרחש בארצנו בחודשים האחרונים מזכיר את השחף בספרו של לובה אליאב "ארץ הצבי", שהתפרסם כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים. השחף מביט ממרום מעופו על ספינת תענוגות, צורח ומזהיר את נוסעיה, כאשר בגשר הפיקוד ניצבים קברניטיה, שיכורים מיין תהילתם, בוטחים בעצמם ובמעמדם ומובילים את ספינתם בים הסוער היישר להתרסקות על שרטון.
זה זמן רב שמומחים רבים וטובים זועקים כאן את קריאת ההשכמה של השחף, ואין מי שישעה לזעקתם. החל מעמנואל ולד המנוח, דרך אמציה חן, אורי מילשטיין, יצחק בריק, גרשון הכהן, ארי שביט, אלי דקל ועוד. ביטחון לאומי, ברוח משנתו של יהושפט הרכבי - מגדולי הוגי הדעות בתחום זה - הוא מכלול שלם של נושאים שאיננו מסתכם בהיבטי המלחמה והאסטרטגיה הצבאית.
חוזקה ואיתנותה של המדינה תלויים במאזן שבין התשומות המושקעות בכוח הצבאי לבין שאר התשומות במכלול הלאומי, המבטיחות את כוח עמידתם של אזרחי המדינה בעת משבר, בהם הגנת העורף; אבטחת התנועה בתוך גבולות המדינה ומחוצה להם, כולל יכולת להעברת כוחות בקווים פנימיים וחיצוניים; הבטחת אספקה שוטפת של מזון, אנרגיה ומים; תנועה חופשית ביבשה, באוויר ובים מהמדינה ומחוצה לה; הגנה על בריאות העם, על המורל הלאומי והביטחון האישי של האזרחים בעת חירום; ובמיוחד בישראל - סיכול טרור הנובע מאיומים פנימיים, בעת שהכוח הצבאי נערך ומתגייס למלחמה מול האיום החיצוני.
מדינת ישראל, בשלושת העשורים שחלפו מאז הסכמי אוסלו, שינתה את פניה. הישגיה הכלכליים, המדעיים והלאומיים, המעוררים קנאה והשתאות בקרב אומות העולם, ניצבים בפני משבר חברתי ופוליטי עמוק המסכן את קיומה ומכניס למשוואה זו את ערביי ישראל כאויב פנימי.
מבצע שומר החומות, אחד מרבים שנכללים בפי מצביאינו במסגרת "המערכה שבין המלחמות", חשף את הכשלים המבניים של מערכת הביטחון הלאומית שלנו, שקיבעון מתמשך וחוסר יכולת להשתחרר מהם מובילים את ישראל לסיכון קיומי, כמתואר בפרק "מדיניות הביטחון הלאומי" של הרכבי בספרו "מלחמה ואסטרטגיה".
מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אין לכוח הצבאי שלנו יכולת להרתיע את האויב מפני ירי של טילים על העורף האזרחי, והאיום הפך מוחשי בשל קיבעון "תפיסת ההכלה" של צה"ל, אחותה הלא־חוקית של תפיסות "אין את מי לנצח", ו"אין פתרון לטרור השולט באוכלוסייה אזרחית".
הכרעת עיראק ב-2003 והסכמי השלום שנחתמו עם ירדן, מצרים ולאחרונה עם מדינות המפרץ, הובילו לתפיסה מסוכנת שלפיה איומי מלחמה כוללת מול צבאות סדירים פסו מהעולם. כתוצאה מכך, במהלך 30 השנים האחרונות פירק צה"ל חלק ניכר מצבא היבשה של כוחות המילואים - הכוח העיקרי ביכולתה של המדינה להגן על קיומה בכל פרמטר.
קיבעון "תפיסת ההכלה"
אם נסתכל במצבת הכוחות של זרוע היבשה, נגלה שמול העוצמה הצבאית האדירה של צבא מצרים בסיני - שנבנתה תוך הפרה גלויה של הסכמי השלום - ניצבת אוגדה מרחבית אחת בלבד, שתיאלץ בעת חירום להתמודד מול תשתית מצרית לוגיסטית רבת היקף של דלק ואמצעי לחימה המאפשרת להנחית על הנגב, תוך פחות מ-12 שעות, גל תקיפה ראשון הכולל ארמייה בת שלוש דיוויזיות משוריינות, לא כולל חטיבות עצמאיות המצטרפות אליהן בלחימה.
תקצר היריעה מלתאר את אשר עלול להתרחש בחזרה אל "כוננות רותם" של 1960, לאחר הפשיטה של צה"ל על מוצבי תאופיק הסוריים, כאשר המודיעין כשל מלאתר את כניסתה של דיוויזיה משוריינת מצרית שהתייצבה בג'בל לבני על קו הגבול בדרום, כשהיא מלווה בחטיבות חי"ר נוספות. צה"ל המופתע פרס כוחות בעור שיניו ושלח בבהילות את רוב הכוח הסדיר לדרום, ובמקביל גייס מילואים בצווי חירום.
המחדל הגדול של צה"ל, באחריות שר הביטחון הנוכחי והרמטכ"ל, כך עולה מעדותו הנוקבת של האלוף (מיל') יצחק בריק, הוא שמעט אוגדות היבשה במילואים שנותרו לאחר פירוק המסגרות וגריטת אלפי כלי שריון לא התאמנו שנים רבות, וכשירותן המבצעית נמצאת עמוק מתחת לקו האדום.
דבר מזעזע התרחש במבצע שומר החומות, כאשר שר הביטחון, ככל הנראה בהשראת המכון הישראלי לדמוקרטיה, סירב להיענות בתחילה לבקשת השר לביטחון הפנים והמפכ"ל לתגבר את המשטרה, שעמדה חסרת אונים מול אלפי ערבים ישראלים שתקפו את שכניהם היהודים בערים המשותפות, תוך שיבוש תנועת הכוחות המבצעיים של צה"ל והמשטרה בכל הצירים בארץ, ובמיוחד בכבישי הדרום. רק לאחר מכן גויסו לוחמי מג"ב, שהועברו לערים המעורבות.
עוד מחדל מביש נחשף כשנהגי תובלה ערבים של מובילי טנקים וציוד, שאותם שוכר משרד הביטחון מחברות אזרחיות, סירבו לצאת לעבודתם כדי "לא לפגוע באחיהם בעזה". זאת ועוד, ניתנה הוראה פיקודית מבוהלת לחיילי מילואים שגויסו להשאיר את נשקם בבסיס בעת החופשה, וגם לצאת אליה בלבוש אזרחי - לטענת חיילים, "כדי לא להתסיס ולעורר מהומות עם האוכלוסייה הערבית" - ואימוני ניווט של יחידות עילית בדרום בוטלו מסיבה דומה.
מדוע לא היה ולו מפקד בסיס אחד של צה"ל בפרעות תשפ"א, שפעל מיוזמתו נגד הפורעים הערבים, כפי שפעל האלוף יאנוש בן גל במהומות ערביי הגליל בשנת 1976, כאשר שלח את הכוח שבפיקודו למגר את המרד האלים בצפון ולהשיב את הסדר על כנו?
חמור מכל, שחזרה על "כוננות רותם" מלפני 61 שנים כלל לא מדירה שינה מעיניהם של מדינאינו ומפקדינו, העוסקים בתנאי השכר של משרתי הקבע על חשבון התשומות הנדרשות לעוצמה הצבאית המוחלשת של צה"ל בכלל וזרוע היבשה בפרט.
נסיגתה המבישה של ארצות הברית מאפגניסטן, ובקרוב מעיראק, הפיחה - בהמשך לכניעתה המדינית בהסכם הגרעין האיראני - רוח גבית רבת-עוצמה בשאיפות ההגמוניה האזורית של איראן, וזו עלולה לא רק לסחוף את סעודיה והמפרציות, שהחלו לחזר אחריה לאחר עידן טראמפ, אלא גם לפתות את מצרים להמשיך לכרסם בהסכם של פירוז סיני וליצור איום קיומי על מדינת ישראל.
טוב יעשה הקבינט הביטחוני אם ידון במצב שבו קואליציות האסלאם, בגיבוי העוצמה הצבאית המצרית בסיני, יאכפו על מדינת ישראל תנאי כניעה, שהוא איום חמור על קיום מדינת ישראל הרבה לפני הגרעין האיראני.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים