בלב קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל נמצא מבנה בטון מוזר למראה בתוך בור עמוק. שכבת האדמה מתחתיה הסתתר גוש הבטון הוסרה לאחרונה במסגרת עבודות שיקום ושימור של סליק, שאוצר בתוכו את סיפורה יוצא הדופן של תחנת שידור סודית ששירתה את הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל לפני כשמונים שנה.
הסליק זכה לכינוי "תחנת שרה", על שמה של האלחוטאית ששידרה ממנו. במהלך השנים עלו סברות כי אנשי המודיעין הבריטי הצליחו להאזין לשדרים שיצאו מהתחנה, אבל גם אם כך היה, בכל מקרה אותו סליק מהווה אבן דרך חשובה בתולדות שירות הקשר, שאחרי קום המדינה הפך לחיל קשר וכיום נקרא חיל הקשר והתקשוב.
גילו המתקדם של הסליק ושנים ארוכות מתחת לאדמה פגמו בו, בעיקר נוכח הצפות מים חוזרות ונשנות. אבל כשנכנסים לתוכו ורואים את מסילות הברזל ששימשו מעליות סודיות ודלת הזזה מוסווית, אפשר לדמיין את שהתרחש במקום. מדובר במיזם יוצא דופן ששילב יוזמה, תעוזה ויצירתיות.
בגבת ובמועצה לשימור אתרי מורשת מעוניינים כעת להפיח רוח חיים באתר. שני הגופים חברו כדי לבצע במקום עבודות שימור ושיקום כדי שניתן יהיה לבקר בסליק וללמוד על עלילות שרה וחבריה למיזם הסודי. גם משרד התרבות והמועצה האזורית עמק יזרעאל תומכים במיזם השימור.
עוד בוואלה!
רון יזרעאלי מקיבוץ גבת, מורה דרך ומדריך טיולי מורשת, מדבר בהערצה על מקימי הסליק ומפעיליו. היוזמה להקמתו היה של שמחה אבן זוהר, מי שהוטל עליו להקים את שירות הקשר של ההגנה. במסגרת תפקידו המליץ להנהגת היישוב העברי, אחרי גזירות הספר הלבן בשנת 1939, להקים תחנת שידור שתשדר במורס תחת אפם של הבריטים. הספר הלבן, שנשא את שמו של שר המושבות הבריטי, מלקולם מקדונלד, הצר והגביל את צעדי היישוב היהודי, בעיקר ברכישת קרקעות והגירה.
לצד אלה הוחמרה מאוד גם הצנזורה הצבאית הבריטית ובין השאר הוחמר הפיקוח על המידע שיצא מהנהגת היישוב לנציגי הסוכנות היהודית והתנועה הציונית בלונדון, בה ישבו חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית ועוזרו, ברל לוקר. המידע נועד גם לנציגי הסוכנות היהודית, בבואם ללונדון, בהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית.
אחרי שקיבל את ברכת הדרך ותקציב קטן מיו"ר הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון, החל אבן זוהר להוציא את התוכנית לפועל. בניית המשדר הוטלה על שניים ממניחי היסודות של שירות הקשר בכוח המגן העברי - המהנדס מישה גורדין והטכנאי מוניה אדם. את תחנת השידור החליט אבן-זוהר להקים בקיבוץ גבת, קיבוץ שאותו ואת אנשיו הכיר היטב; כשעלה לארץ ישראל גר תקופה קצרה בקיבוץ, שנוסד ב-1926.
בגבת היו אנשים עליהם היה יכול לסמוך שיעמדו במשימה וישמרו על מידור וחשאיות; חיו שם חיים גבתי, יצחק נבו, מישה זילברמן ושרה פפיש. גבתי, הדמות המרכזית בגבת, היה אז מזכיר הקיבוץ. לימים כיהן כשר החקלאות בממשלת ישראל. נבו היה המומחה לפתחים נסתרים בסליקים של ארגון ההגנה. מוחו היצירתי הגה מנגנונים שונים ומשונים שאף אחד לא יוכל לדמיין כי מאחוריהם מתרחשת פעילות חשאית. בין השאר היה המוח מאחורי מערך ההסוואה של "מכון אילון" ברחובות שבו ייצר ארגון ההגנה תחמושת.
קיבוץ גבת, ביתו, היה כנראה מגרש האימונים שלו. במהלך השנים כבר נחשפו בקיבוץ חמישה סליקים. האחרון שבהם התגלה לפני שנה במקרה, במהלך עבודות תשתית ברפת. לימים, אחרי קום המדינה, המציא מכונות חקלאיות שונות. בכתבה בעיתון דבר הגדירו אותו "ראש זהב".
"היה צריך מישהו שיישם את הרעיונות המשוגעים של יצחק", הסביר יזרעאלי. "גם אדם כזה היה בגבת, המסגר שמואל רבניצקי". ואכן, הסליק שהקימו עבור תחנת השידור היה מיוחד במינו; לתוכו הובילו שני פתחים: פתח אחד מוקם תחת רצפת מחסן ששימש פינת חי קטנה של בתי הילדים הסמוכים. הפתח המוסווה הוביל למעלית חשמלית, שהופעלה בלחיצת כפתור מוסתר. רבניצקי התקין מסילות, גלגלות סביבן היה כרוך כבל מתכת, מנוע קטן ומשקולות. בעומק חמישה מטרים, ביציאה התחתונה של מהמעלית יצקו מסדרון באורך של עשרה מטרים וברוחב 80 סנטימטרים, שהוביל בצידו השני לפתח נוסף.
גם בפתח זה הותקנה מעלית, זו הופעלה ידנית. פיתחה הוסווה בצורה יצירתית ביותר - בשוחת ביוב שזרמו בה מי ביוב וזרימתם הופסקה רק שהיה צורך להשתמש בפתח זה. בין שני הפתחים, בקיר שבמרכז המסדרון, היה פתח סודי, ממנו הסתעף חדר השידור, אשר הכניסה אליו נראתה כחלק מקיר הבטון של המסדרון. רק מי שידע על מיקום הפתח היה יודע לדחוף את הקיר בנקודה מסוימת, שגרמה לדלת הבטון לנוע על מסילות ולפתוח את הדרך לחדר השידור.
מאחר ומדובר היה בסליק מתחת לאדמה, היה צורך גם בהתקנת פתחי אוורור שהוסוו על ידי שובך יונים. האנטנה הגבוהה ששימשה לשידור האותות הייתה אנטנה טלסקופית בגובה 15 מטרים שהוסוותה בתוך עמוד חשמל והועלתה על ידי מתקן מיוחד רק בעת העברת השידורים.
במאמר על התחנה שכתב אל"ם בדימוס דניאל רוזן עבור העמותה לחללי חיל הקשר, הוא מצטט תיאור של המהנדס מישה גורדין על אירוע במהלכו כמעט ונחשפה האנטנה: "קרה שאחד מבני המשק, ששנתו נדדה עליו באחד הלילות, יצא החוצה ולפתע נגלה לעיניו עמוד ההולך ומתרומם. שפשף הוא את עיניו וחש בליבו: 'תעתועי דמיון'. מובן שמעשי להטים אלה ניתן לעשות רק בלילה, ועל כן היינו משדרים ללונדון רק בשעות הלילה".
הסליק נבנה בחשאי ועל פי סיפור הכיסוי מדובר היה בבניית בור ספיגה למקלחות ותאי השירותים של בית הילדים הסמוך. אחרי הקמת המתקן המיוחד הזה, היה צריך גם מי שיפעיל את תחנת השידור. למשימה נבחרה החברה שרה צ'רנומורץ-פפיש. לפני שהלכה לעבודתה ברפת, הייתה יורדת באישון לילה לסליק ומעבירה את השדרים מארץ ישראל ללונדון. מדובר היה בהתמסרות טוטאלית למשימה שדרשה עבודה כמעט מדי לילה בריכוז גבוה. לאחר שמתה נכתב על קברה "האלחוטאית של תחנת שרה". בשל העומס הרב שהוטל עליה, נשלח לגבת האלחוטאי שלמה לביא כדי שיסייע בידיה. הסיפור שנתפר כדי להסביר את מעברו לגבת היה כי הוא הגיע לקיבוץ כמורה להתעמלות. את השדרים היו קולטים שליחים מטעם ההגנה בלונדון שבדירתם התקינו תחנת קליטה.
יזרעאלי מציין כי כל החבורה שהייתה מעורבת במבצע הייתה מקרב יוצאי העיר פינסק. מרבית מקימי גבת עלו מעיר זו ובתחילת ימיו הקיבוץ גם נקרא על שם 35 מיהודי העיר שנרצחו ב-1919 על ידי הצבא הפולני. גם חיים ויצמן, הכתובת המרכזית למשלוח השדרים, חי, למד ועבד בפינסק בצעירותו.
לימים, אחרי הפילוג בתנועה הקיבוצית, ארבע דמויות המפתח של תחנת האלחוט הסודית, עזבו את גבת של הקיבוץ המאוחד ועברו ליפעת של איחוד הקבוצות והקיבוצים.
על הקשר עם התחנה היה ממונה מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ראובן שילוח (זסלני), שכמה שנים אחר כך מונה להיות ראש המוסד הראשון. תחנת השידור פעלה ארבע שנים, בין 1939-1943. מספר אגדות וגרסאות התפתחו עם השנים סביב הפסקת פעילותה של התחנה. יזרעאלי סיפר כי "כל האגדות התפתחו סביב ההכרה שהתחנה כנראה נחשפה על ידי הצבא הבריטי שניטר את השדרים שיצאו ממנה". בנוסף לכך, בשנים אלו באירופה השתוללה מלחמת העולם השנייה, בה היישוב היהודי פעל לצד הצבא הבריטי. "לא היה בשלב הזה כבר צורך אמיתי בתחנה", אמר.
הסליק הפך להיות מחסן בגדים של המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, ובהמשך הוסיפו לו פתח גלוי עם גרם מדרגות כדי שישמש כמקלט. אחר כך ננטש והוזנח, עד שבשנות השבעים נחשף בפני הציבור. ב-1998 שיפץ חבר גבת, אמציה בן-דור, את הסליק, הכין תיק הדרכה ופתח את המקום לביקורים. אולם הזמן עשה את שלו ובשנים האחרונות מים החלו לחדור לסליק והוא הוצף פעמים רבות. כעת התגייסו גבת והמועצה לשימור אתרי מורשת לשימור המקום. את עבודות האיטום והשיפוץ מרכז יוסי גת.
אורי בן-ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרי מורשת אמר כי "תחנת שרה היא אתר ייחודי מתוך רשימת אתרי ה'סליקים' הידועים וממחיש לנו את התחכום והתחבולות שנדרשו מארגון ההגנה במהלך מלחמת העולם השנייה". לדבריו, "לאחר שנים של בליה שנבעה בעיקרה מרטיבות שחדרה, שמחנו על היוזמה לחידוש האתר שננקטה על ידי חברי גבת ורון יזרעאלי. אנו תקווה שבכך תסתיים חדירת המים ושהציבור יוכל לבקר ולהיחשף לסיפור המיוחד של תחנת שרה".