הדיון הפוליטי המתחדש על גיוס בני ישיבות, שנמצא ברשימה האקסקלוסיבית של הוויכוחים המלווים את ישראל מיום הקמתה, הוא מבחן המנהיגות האמיתי הראשון לממשלת בנט-לפיד. למה הראשון בעייני? כי ניקוי הרעלים מממשל נתניהו היה בהחלט חשוב, אבל הוא למעשה הושג בפועל עם החלפת הממשלה; כי משבר הקורונה הוא כמובן הכי חשוב עכשיו, אבל ההתמודדות איתו היא מבחן לניהול, לפיקוד אם תרצו, לפתרון משברים, אבל לא למנהיגות אמיתית ארוכת טווח.
המבחן האמיתי של ממשלה הוא בהובלת המדינה, למקום יציב, מעוגן בנורמות, בהסכמות חברתיות ובתשתית חוקתית, ביטחונית וכלכלית. על חלק מהנושאים האלה לממשלת בנט-לפיד יש כאילו פטור לא כתוב - הנושאים שבהם הפערים בין מרכיבי הקואליציה הם בלתי ניתנים לגישור, ובראשם הנושא הפלסטיני. אבל, כל אי מעש או מריחה של נושא מהותי שמפלגות הקואליציה כן יכולות להגיע בו להסכמות, ייחשב כישלון מהדהד של הממשלה החדשה. חוק הגיוס הוא ראש וראשון בהם.
הדיון בנושא הטעון הזה עבר כל כך הרבה גלגולים משפטיים ופרלמנטריים במהלך שנותיה של המדינה עד שהמתפלמסים כבר שכחו על מה הוא באמת. במשך שנים רבות בישראל היה מונהג סטטוס קוו "תורתו אומנותו" שמקורו בהבנות שהגיע אליהן דוד בן גוריון עם המגזר החרדי; הסדר שכביכול היה אמור לדחות את הגיוס בצה"ל למספר מצומצם של תלמידי ישיבות, אבל בפועל הביא לפטור גורף לרובו המכריע של ציבור האברכים.
בג"ץ, כזכור, קבע שההסדר אינו חוקי, וכל הניסיונות הפרלמנטריים להגיע להסדר נכשלו בזה אחר זה. נוסח החוק שהכנסת הצליחה להחליט עליו בנובמבר 2015, נפסל על ידי בג"ץ בספטמבר 2017, לאחר שהמדינה לא עמדה ב"יעדי גיוס" החרדים שלה, ומאז למעשה אנחנו במסכת בלתי פוסקת של מריחות, של אי כיבוד פסיקות בג"ץ, ובעיקר של אי תיקון של עיוות חברתי שהיכה שורש בחברה הישראלית.
הפוקוס על הדיון עבר שינוי עם השנים, בין השאר משום שהמרכיבים הציוניים בחברה הישראלית הותשו ונוצחו בפועל. הראשונה להרים ידיים הייתה הציונות הדתית; לא רק שהרימה ידיים, חלק משמעותי בה עבר צד. כנער ציוני דתי בירושלים חונכתי על כך שההתחמקות החרדית מגיוס לצה"ל הוא מעשה פסול מוסרית. היום, רבנים ופוליטיקאים בציונות הדתית, לא רק שלא מגנים את ההתחמקות, אלא רבים מהם מחבקים אותה, אולי בשל החיבור הערכי בין מנהיגי הזרם החרד"לי לזרם החרדי, שהפך להיות חזק יותר מהחיבור ביניהם לבין כלל האוכלוסייה.
ח"כ בצלאל סמוטריץ' הוא דוגמה טובה לכך. מעבר לדעותיו ותמיכתו הבלתי מסויגת בעמדות החרדים, הוא בעצמו סוג של חמקן משירות צבאי. האיש התגייס לצה"ל רק בגיל 28, ושירת במשך שנה וארבעה חודשים. בציונות הדתית של פעם רקורד כזה היה פוסל אותו מלשמש נציג ציבור. אלה בציונות הדתית שכן חושבים שקיימת בעיה, החלישו קולם.
אלא שלא רק הציונות הדתית נטשה את המאבק, גם הזרם החילוני הרים ידיים, תוך שהוא מאמץ אמירות כמו: טוב, אין צורך באמת בגיוס החרדים; הם ממילא לא יתגייסו; מדובר בגזירה שהציבור הזה לא יכול לעמוד בה, וכו'. זה השלב שבו הדיון קיבל תפנית, והשיח החל להיות פחות על ערך השוויון בשירות בצה"ל, ויותר על המשימה להוציא את המגזר החרדי לשוק העבודה ולהפיכתו למגזר שגם ידאג לעצמו כלכלית, ולא יהיה תלוי בגמ"חים, וגם ייצר הכנסות למדינה כמו כל מגזר אחר. העיסוק בסוגיה דרך הפריזמה הזאת הוא אולי חשוב חברתית (אם כי הוא נגוע מעט בפטרנליזם), אבל הוא ממש לא לב העניין; למעשה, הוא בריחה מכוונת משורש העיוות.
מכל מקום, זה הרקע של הבטחת הבחירות האחרונה של ראש הממשלה, נפתלי בנט: להוריד בחוק הגיוס המוצע את גיל הפטור משירות צבאי לבחורי ישיבות מגיל 24 לגיל 21, וזאת כדי לאפשר לחרדים לצאת ללימודים ואז לשוק העבודה. הטענה של בנט היא שבגיל 24 חרדים כבר בדרך כלל עם ילדים, ואם במהלך השנים הללו לא יוכלו חוקית לצאת לשוק העבודה, הרי שכבר לא יעשו זאת.
השיח הלך לאיבוד. מעניין כה פשוט שהטריד במשך שנים את הפלגים בחברה הישראלית, שמתמצה במלה קטנה - "שוויון", שבגינו במשך השנים אזרחים רצו לבג"ץ, התברברנו בדרך עם מונחים כמו "עמידה בייעדי גיוס בחברה החרדית", "גיל הפטור", "סנקציות פליליות", וכו'. אפשר להבין את הטיעון, לפיו לא צריך ללכת עם הראש בקיר בעניין גיוס בני הישיבות. זה לא טיעון מופרך; אבל הפתרון לא יכול להיות הנצחה מודעת של אי השוויון בנטל. הגיע הזמן לחתוך ובאומץ.
היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כבר חיווה דעתו בדיונים סגורים שהורדת גיל הפטור לגיל 21, מבלי לאזן את זה לכל הפחות בעמידה בנטל אחר בחברה, לא יעבור את מבחני בג"ץ כפי שנקבעו בשורת הפסיקות במשך השנים. שר הביטחון, בני גנץ, מעלה שוב את הדרישה שהורדת הפטור ל-21 תאוזן בחובת השירות האזרחי.
האמת היא שככל שהמנהיגים יפשטו לעצמם את הסוגייה, ולא יפחדו להישיר מבט אל הסטטוס קוו כך יהיה להם קל יותר לממש את שליחותם. ההנהגה צריכה להחליט: אם בישראל 2021, ערך שירות החובה בצה"ל עדיין מחויב המציאות, אז הוא צריך להיות מחויב לכולם. אם אפשר להמיר אותו בערך של שירות אזרחי, אז גם הוא צריך להיות מומר עבור כולם. אי אפשר לפתור המורכבות הסוציולוגית בחברה הישראלית בכך שפלגים מסוימים בחברה יחויבו בשירות, ופלגים אחרים יקבלו פטור.
אם ההנהגה החליטה שבלתי אפשרי ולא נכון להטיל חובת גיוס על בני ישיבות, אז היא צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות: הראשונה היא הפיכת צה"ל לצבא מקצועי בשכר. אנחנו כנראה לא בשלים לאופציה הזאת, ורובנו גם לא רוצים להיות בשלים לה; מה שמוביל אותנו לאפשרות השנייה: הקמת מנגנון שוויוני אמיתי (לא כמו זה שקיים היום), של שירות אזרחי בקהילה או מחוצה לה, שבו יכול לבחור כל מלש"ב בישראל, אם הוא עומד בקריטריונים מסוימים (שאינם רק לימוד תורה).
בממשלת בנט-לפיד אין מפלגות חרדיות. זה לא אומר חלילה שבשל כך צריך לדרוס את הערכים המקודשים לחברה החרדית; להיפך, גדולתה של ממשלה נבחרת שהיא צריכה לדאוג היטב גם לאוכלוסיות שלא בחרו בה. מצד שני, המשפט האחרון אינו יכול להיות אליבי לחוסר מעש ולאימפוטנציה. הגיעה העת למצוא פתרון לאי השוויון בנטל במדינת ישראל, פתרון שאינו טלאי על טלאי, את זה כבר ניסינו, אלא פתרון ערכי אמיתי שמבטא את הערך הפשוט והבסיסי שאף חברה צודקת לא יכולה לחיות בלעדיו, ערך השוויון.