התאריך 13 באוגוסט 1946, לפני 75 שנה, נרשם בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל כאחד הקשים שידע. ביום הזה החל גירוש המעפילים לקפריסין. "ממשלת בריטניה מודיעה על הפסקת העלתם של המעפילים", זעקה הכותרת של עיתון "הארץ". בחיפה ירו חיילים בריטים לעבר שלושה מפגינים והרגו אותם.
אתמול, בבית העלמין הישן בעיר, על קבריהם של השלושה, אביגיל וינברנד, בת 19 במותה, זאב כרמי בן ה-14, ומאיר מלץ בן ה-30, התקיימה אזכרה מיוחדת במינה, בה לראשונה מאז, השתתפו גם בניהם ובנותיהם של מעפילי האוניות "יגור" ו"הנרייטה סאלד" שהוחזקו אז בנמל והיו הראשונות להיות מגורשות לקפריסין - עילת ההפגנה.
הקהל אמר קדיש, והחזן שר אל מלא רחמים. "מי היה מאמין שיעמדו איתנו כאן צאצאי המעפילים", אמרה בטקס בדמעות אביגיל וינברנד-רונן, אחייניתה של המנוחה ומי שנקראה על שמה. כל השלושה הוכרו כחללי מערכות ישראל והם קבורים זה לצד זה, תחת מצבות צבאיות. נציגת הארגון הבריטי 'מתקנים את ההפרה' הגיעה לחלוק כבוד לזכרם, התנצלה על הפרת הצהרת בלפור, והניחה זר פרחים עליו נכתב: "צער ובושה, מחברים בריטים".
התסיסה בחיפה החלה יום קודם לפני ההפגנה והתקרית הרצחנית, כשבמפרץ חיפה, תפסו הבריטים את הספינה "סאגולם", שכונתה מחדש "יגור". רב החובל ותשעה מלחים נעצרו. על הספינה היו 785 מעפילים. העיתון "הארץ" מסר כי כ-350 מהם היו נשים, רבות מהן בהריון ו-13 בחודש תשיעי. כן היו בספינה 40 זקנים ו-45 חולים.
באותו בוקר לכדה משחתת בריטית את הספינה "אריטם סלם מריקה" שכונתה "הנרייטה סאלד", ספינת מפרש ממונעת קטנה עשויה עץ, עליה היו 540 עולים, בהם 200 ילדים, רובם יתומים ו-120 נשים בהריון. כלי השיט הרעועים שטו בים יותר משבועיים לפני שלוו לנמל חיפה, אבל הבריטים היו נחושים שלא לתת לנוסעיהם להיכנס ארצה. לנציגי המוסדות היהודים לא ניתן לעלות עליהן, אף לא לאנשי הסוכנות היהודית ולצוותי מד"א.
הצפיפות על הסיפונים הייתה רבה, והמצב הבריאותי של המעפילים היה ירוד. באוניות החל לאזול מלאי המזון והמים. דווח כי לפי דעת רופא צפויה מגיפה בין הילדים וכי נרשמו כבר "התפרצויות היסטריה". הנמל הוכרז שטח צבאי סגור. העיתון דיווח כי בקרבת האוניות עוגנות כמה אוניות מלחמה, כי הבריטים שומרים על הנמל ולא מאפשרים גם לעיתונות הזרה גישה לשם כדי לצלם את הקטסטרופה ההומניטרית.
עם יותר מ-1,300 מעפילים בנמל חיפה ביום אחד ועוד שבע אוניות בדרך, הבריטים איבדו את העשתונות. אחרי שמכסת 75 אלף העולים על פי הספר הלבן אזלה כבר בדצמבר 1945, מכסות העליה ל-1946 היו של בסך הכל 1,500 בחודש. ממשלת בריטניה הודיעה באותו יום כי נתנה הוראה לשלטונות כי יש לעצור את הכנסת העולים הבלתי חוקיים לארץ, כיוון ש"המשך העלייה הבלתי חוקית עלול להשפיע השפעה שלילית על התקווה למצוא סידור כללי בארץ ישראל".
בהודעה על ההחלטה ביקשה בריטניה להבהיר כי "התנועה אינה ספונטנית" וכי "אין היא יכולה לסבול את הניסיון הזה מצד מיעוט של ציונים קיצוניים לנצל את סבליהם של ציונים קיצוניים לנצל את סבליהם של האנשים רעי המזל". עוד הדגישה כי יש בידה הוכחות כי "האלמנט הטרוריסטי בין היהודים קיבל תגבורת מבין העולים הבלתי חוקיים".
המשמעות של ההחלטה היתה כי מעפילים שורדי שואה שעזבו את ארצות הולדתם באירופה כדי לפתוח בחיים חדשים במולדתם ההיסטורית ונתפסו עם הגיעם ארצה, לא יועברו עוד למחנה מעצר בעתלית, אלא יגורשו. הבריטים החלו ביישום מידי של ההחלטה כבר למחרת. סוכנות הידיעות רויטרס מסרה כי העולים היהודים הבלתי חוקיים יישלחו בעתיד לקפריסין וכנראה ישארו שם "עד שיושג פתרון לבעיית ארץ ישראל".
היישוב העברי רתח. בחיפה כבר לא יכלו עוד להבליג. כדי למנוע התקהלויות והפגנות זעם הוכרז עוצר בחלקים היהודיים של העיר. ב-13 באוגוסט העלו הבריטים בכוח את המעפילים משתי האוניות, לאוניות הגירוש "אמפייר הייווד" ו"אמפייר רייוול" כדי להעביר את המעפילים לקפריסין. המעפילים גילו התנגדות עזה לגירוש והחיילים הבריטים השתמשו בסילוני מים נגדם. קול ישראל, תחנת השידור של ההגנה, קראה להפר את העוצר ולהתארגן נגד הגירוש.
אביגיל, פקידה בטכניון ואמה, שתיהן חובשות חברות ההגנה, היו בין הנענים לקריאה. הן נטלו עמן תיק עזרה ראשונה וירדו מביתן בנוה שאנן להדר הכרמל. הן היו בין מאות המפגינים כשאלה ניסו לפרוץ מחסום טנקים וכלי רכב של הצבא הבריטי בפינת רחובות התבור וארלוזורוב. כ-30 חיילים זינקו מהם, ירו לעבר הקהל בתת מקלעים בלי אבחנה, כשאביגיל הייתה בין שלושת הצועדים שנורו ונהרגו, כשכדור פגע בלבה. אמה ניסתה להחיותה אבל כל ניסיונותיה להציל את בתה עלו בתוהו והיא מתה בדרכה לבית החולים.
"היא עמדה להינשא ולא זכתה להיות כלה", סיפרה אמש על קברה ורדה מידר מצוות מורשת "יגור", "ארוסה, דוד סגל, לא הצליח להתאושש ובסופו של דבר נפטר ערירי". בבית החולים רוטשילד (היום בני ציון) נקבע אחר כך מותם של השניים האחרים. זאב כרמי, נער שסיים את לימודיו בבית הספר "תל-חי" שבשכונת נווה-שאנן, היה לחניך בקיבוץ מזרע והצטרף לארגון ה"הגנה". ומאיר (אמיל) מלץ, שנולד בגרמניה, הספיק לשרת בצבא הבריטי, נפל בשבי בכרתים ועם שיחרורו עלה ארצה והצטרף להגנה. לא נמצאו תמונות של מלץ. "ככל הידוע אין לו קרובים בישראל", אמר יורם יגאל מארגון 'לתת לנופלים פנים' שבסיוע ובתיאום עם משרד הביטחון, היחידה להנצחת החייל וארגון 'יד לבנים' עוסק בהשלמת פרטי חייהם של כאלף נופלים "עלומים", "מתוך כוונה, להשלים את חוב הזיכרון, לאלו שנפלו על הקמת מדינת ישראל".
יום לאחר מותם של שלושת המפגינים החיפאים התקיימו הלוויותיהם. הגירושים נמשכו עד הקמת מדינת ישראל ובמשך שלוש שנות הפעילות של המחנות בקפריסין שהו בהם 52 אלף פליטים. עם הקמת המדינה נותרו בהם עוד 24 אלף. הם נסגרו רק ב-1949. מחר, באתר מ.ת.ג., בשיתוף אמיר רוגל וארגון מעפילי קפריסין, משפחת מעפילי ה"יגור" על צאצאיהם יציינו את התאריך ההיסטורי באירוע זום מיוחד בו צפוי להשתתף גם אחד מאחרוני מעפילי האוניה שעדיין בחיים, בן 95.