בימים האחרונים התכנסה לראשונה הוועדה לבחירת שופטים בהרכבה החדש. עיקר עבודתה אמנם יהיה לאייש את עשרות המשרות החסרות בערכאות הנמוכות, אבל כרגיל העניין הציבורי והתקשורתי יתמקד בשתי המשרות החסרות בבית המשפט העליון; משרות שהתפנו לאחר פרישתם של השופטים חנן מלצר ומני מזוז. כמו תמיד, מיד תתחיל ספירת המלאי הקבועה בבית המשפט העליון - כמה אקטיביסטים, כמה שמרנים, כמה דתיים, כמה ערבים, כמה נשים, כמה מזרחיים. להרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים יש פוטנציאל גדול, השאלה אם ימומש.
התחלופה בבית המשפט העליון הישראלי, אחת לכמה חודשים, היא אחת הברכות במערכת שלנו. היא מתאפשרת כי שופטים מחוייבים בפרישה ביום הולדת ה-70 שלהם. במקרים חריגים, כמו של השופטים מזוז, דנציגר וזילברטל, השופטים פורשים מסיבותיהם מוקדם יותר. מבחינה זו, השיטה שלנו בריאה בהרבה משיטות משפט אחרות, למשל מזאת האמריקנית - שם בבית המשפט העליון יושבים תשעה שופטים, שלפי החוקה כולם ממונים על ידי הנשיא "בעצת הסנאט ובהסכמתו", ומינויים הוא למעשה לכל החיים "כל עוד התנהגותם טובה".
כך קורה שהמוביליות בדמותו של בית המשפט העליון האמריקני איטית בהרבה מהישראלית. השאלה היא כמובן, כיצד משתמש בכוחו הגוף הממונה בישראל על בחירת שופטים - הוועדה לבחירת שופטים - כדי לייצר מהלכים מעניינים בבית המשפט העליון.
ההרכב הנוכחי של הוועדה, שהושלם בימים האחרונים, הוא מסקרן. לכאורה, לולא אילוצים פוליטיים חיצוניים, יש בהרכב רוב טבעי של חברים שהיו יכולים להכריע בקלות על מועמדים מוסכמים בלי להתחשב בכלל בעמדת האופוזיציה, שכביכול משקפת ערכים משפטיים שמרניים יותר (רק כביכול, נסביר מיד).
כדי למנות שופט לבית המשפט העליון יש צורך בהסכמה של שבעה מתוך תשעה חברים (חוק המכונה "חוק סער", שיזם שר המשפטים הנוכחי בהיותו חבר כנסת). במקרה שלנו, שלושת שופטי בית המשפט העליון היו יכולים להגיע להסכמות עם שני נציגי לשכת עורכי הדין, עו"ד אילנה סקר ועורך הדין מוחמד נעאמנה - ויחד עם חברת הכנסת אפרת רייטן ממפלגת העבודה, היה כבר בלוק של שישה.
אותו בלוק היה צריך לגייס עוד קול אחד מהשלושה הבאים: ח"כ שמחה רוטמן (אין סיכוי כמובן, שכן הוא נציג הציונות הדתית - המפלגה הימנית-שמרנית ביותר בכנסת), והשרים איילת שקד וגדעון סער, המכהן גם כיו"ר הוועדה. סער אמנם ימני ונוטה לשמרנות, אבל הרבה יותר מתון משקד, ובקלות רבה ממנה יכול להגיע להסכמות רחבות עם נציגי השופטים. העניין הוא ששקד היא בת ברית מרכזית ורגישה בקואליציה הזאת, והיא גם זו שצריכה להחליף את סער ברוטציה כשרת משפטים הבאה; משום כך, סער לא יכול להתייחס אליה כאל נציגת אופוזיציה וברור שכל מינוי לבית המשפט העליון ייעשה בהסכמתה.
זה בדיוק המקום לבדוק את מפעל המינויים של שקד בבית המשפט העליון בארבע שנות כהונתה כשרת משפטים בין השנים 2019-2015. שקד נוהגת לספר שביצעה מהפכה שמרנית בתקופת כהונתה. זו כמובן התרברבות יתר, ובכל זאת השפעה מסוימת הייתה לה, השאלה איזו: שישה מהשופטים המכהנים היום בבית המשפט העליון, כמעט מחצית ממצבת הכוח הנוכחית, מונו בתקופתה.
ששת השופטים בכהונת שקד נבחרו בשני סבבים. בראשון, ב-2017, נדרשה הוועדה למנות ארבעה שופטים - זו היתה הזדמנות פנטסטית להשפיע על דמותו של בית המשפט העליון. העניין הוא שלשום צד לא היה רוב של שבעה. נכון, שקד כזכור כרתה אז ברית אפקטיבית מאוד עם ראש לשכת עורכי הדין דאז אפי נוה, שהביאה אותה לגוש של שישה חברים, אבל עדיין בספירה הזאת לשופטים היתה זכות וטו. כך קרה שחוק סער שנועד מלכתחילה דווקא לרסן את כוחו של בית המשפט העליון בוועדה, פעל הפעם לטובתו, ולכן שקד פעלה ללא הצלחה לשנותו.
בשלל השמות הפוטנציאליים, שקד זרקה אז לאוויר שמות מופלאים עבור הבייס שלה, בהם את שמו של פרופ' גידי ספיר מאוניברסיטת בר אילן שנחשב לסופר שמרן, וכן עורכי דין נוספים מהמגזר הפרטי שידועים כימנים שמרנים. הנשיאה אז מרים נאור לא הייתה מוכנה לשמוע עליו ועליהם, אך מהווטו הזה גם נאור נפגעה. חלק מהשופטים שהיא הציעה לקידום לעליון, שופטים שנחשבו בעיניה לטובים ביותר במערכת, זכו לווטו נגדי מצדה של שקד, ובראשם השופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב. במשך שנים היה קונצנזוס במערכת שמדובר בשופטת מוכשרת, יעילה וראויה למינוי, ואולם לא הצליחה להתקדם לשם עקב מיתוגה כשמאלנית, שכן בצעירותה היתה עוזרת של ח"כ יוסי שריד ז"ל, ובהמשך גם פורסם שבעלה תרם לקרן החדשה. הדרך היחידה למנותה הייתה למנות מנגד את ספיר, ולזה כאמור נאור התנגדה.
התוצאה בפועל היתה שנאור ושקד הסכימו לקדם ארבעה שופטי פשרה, כולם שופטים טובים ומוערכים, אבל אף אחד מהם לא היה בחירתן הראשונה לא של שקד ולא של נאור - השופט דוד מינץ נבחר על תקן השופט שחי מעבר לקו הירוק; השופטת יעל וילנר נבחרה גם על תקן אישה וגם על תקן דתייה; השופט ג'ורג' קרא נבחר על תקן השופט הערבי; והשופט יוסף אלרון נבחר על תקן השופט המזרחי. כמובן שהתיוג הזה פוגע בהיותם משפטנים מוכשרים, אבל אי אפשר להסתיר את האמת שהרקע לבחירתם הוא הייצוג שלהם.
הנשיאה אסתר חיות, שהחליפה את נאור בסוף 2017, שינתה את הגישה. לקראת סוף 2018 היה צורך למנות שני שופטים לבית המשפט העליון. חיות ושותפיה רצו לקדם את השופט עופר גרוסקופף מבית המשפט המחוזי לעליון. גרוסקופף היה אז בן 48, שופט צעיר, נחשב לעילוי, עם אופק נדיר של 22 שנות כהונה בבית המשפט העליון (כולל עתיד של נשיאות על פי שיטת הסניוריטי). מול המינוי הדרמטי הזה שקד הלכה על כל הקופה, והחליטה להביא ייבוא אישי מחו"ל, פרופ' אלכס שטיין, שנחשב לארכי-שמרן.
מי שגיגל את שמו של שטיין בעברית ביום ששמו פורסם לראשונה כמועמד, לא מצא כמעט דבר, שכן שנים שהאיש לא חי בישראל. אבל שקד רצתה בכל הכוח להשאיר חותם שמרני עם מינוי של פרופ' שממקום מושבו בחו"ל כתב פוסטים בוטים כנגד אהרן ברק, וכנגד האימפריאליזם של בית המשפט העליון בישראל. מה יותר מזה. ובכן, בשונה מנאור, במקרה ספיר (מקרה שהיה רך בהרבה משטיין), חיות היתה מוכנה לבלוע את הצפרדע, והוועדה לבחירת שופטים החליטה: שטיין תמורת גרוסקופף.
הגישה של חיות היתה בעייני נכונה יותר, וכדאי שתלך אתה בכל הכוח גם הפעם. ברור לחלוטין שחיות וסער לא יגיעו לדילים ללא שקד (אף שכאמור מספרית זה אפשרי), ואם זה המצב, בית המשפט העליון, שסובל בשנים האחרונות מאפרוריות מסוימת, צריך להביא אליו כמה שיותר כוכבים ועילויים - גם במחיר של התפשרות על מינויים שהשופטים לא היו רוצים להעביר.
הנה עובדה, השופטים, כפי שראיתם, התרגלו לשטיין ולדעותיו. גם לספיר היו מתרגלים. שטיין מאתגר את בית המשפט העליון בדעות אחרות וטוב שכך. עדיף בית משפט סוער מבית משפט אפרורי. לא כדי לספק שעשועים לכתבי ופרשני המשפט, אלא כדי לבסס את בית המשפט העליון כעמוד תווך של הדמוקרטיה שלנו, כדי לייצר חשיבה, כדי לאתגר את השלטון, כל שלטון. ראינו את זה בפסק הדין שניתן רק היום לביטול החלטתו של שר החינוך הקודם יואב גלנט לשלול את פרס ישראל מפרופ' גולדרייך.
ההרכב הנוכחי של הוועדה נראה על פניו מסובך יותר מההרכב ב-2018: סער אמנם צריך להתחשב בשקד, אך גם צריך להתחשב בנציגת מפלגת העבודה ח"כ רייטן. מצד שני, ממילא זו רוח הקואליציה היום, וכאמור דווקא להרכב הזה יש את הפוטנציאל להביא את המשפטנים המוצלחים והמעניינים ביותר לבית המשפט העליון. חבל להחמיץ את ההזדמנות.