ביה"ח לשיקום ילדים עם מוגבלויות בסכנת סגירה; "כוחות השוק - אכזריים"

שנים רבות נסמך בית החולים אלי"ן על גיוס תרומות כדי להתקיים. איך קרה שמערכת הבריאות הישראלית, המובילה והמצוינת בתחומים רבים, כושלת כשהיא מגיעה לאוכלוסייה חסרת האונים ביותר - הילדים עם המוגבלויות? "מכריחים אותנו לבחור בין טיפול מיטבי להישרדות כלכלית"

  • שיקום
  • נכות
ד"ר מורית בארי

דור בן החמש עומד על קצות האצבעות בעזרת הפיזיותרפיסטית העובדת איתו ומנסה להתאים אף אדום לליצן המצוייר התלוי מעליו. כלומר, דור היה עומד על קצות האצבעות לו היו לו אצבעות. הוא היה עומד על הרגליים, לו היו לו שתי רגליים. אבל דור איבד בתאונה את שתי רגליו, וכדי לרוץ ולשחק כמו כל ילד אחר, הוא חייב ללמוד להשתמש בתותבות מיוחדות.

לדור יש מזל גדול. הוא חי, פעיל ואהוב, והוא יכול לקבל טיפול מיטבי באחד מבתי החולים המובילים בעולם בתחום. מקום שלא רק יודע לטפל בדור, אלא גם עובד לפתח תותבות מתקדמות, עורך מחקר פורץ דרך במעבדת ניתוח תנועה על מקרים כמו שלו, מקום שאחרי 90 שנות ניסיון יכול להבטיח את מיטב הטיפול. אבל כשאני מסתכלת על דור מתאמץ לעבוד, אני יודעת שאם לא יהיה שינוי דחוף באופן שבו המדינה מתנהלת, לילדים אמיצים כמוהו לא יהיה עוד מענה כזה.

עוד בוואלה!

ד"ר בארי בשבילכם: לרופאה הזו נמאס שקוראים לה בשמה הפרטי

לכתבה המלאה
מחקרים פורצי דרך במעבדות ובטיפול בילדים ונוער. מטפלים בביה"ח אלי"ן (צילום: בית חולים אלין)

בחדר ליד מנסה אעישה, שנולדה עם מומים מרובים וניזונה בצינור לקיבתה, להחזיק את הראש זקוף תוך שקלינאית התקשורת עובדת איתה על אכילה. לאעישה קושי בבליעה, ואנחנו חושבים שהיא יכולה להיגמל מהצינור וללמוד לאכול לבד. היא זקוקה לבדיקת שיקוף בליעה שכמותה ניתן לעשות רק באלי"ן, אך קופת החולים שלה מתעקשת לשלוח אותה לטיפול בבית חולים כללי, שאינו מותאם לילדים. "המשכיות הטיפול" הוא עיקרון ידוע במשרד הבריאות, אבל בשטח המציאות אחרת.

ההורים של דור, של אעישה ושל מאות ילדים אחרים שמטופלים באלי"ן יודעים שכל הצלחה של הילד שלהם מביאה שמחה אמיתית לרופאים, האחיות והמטפלים ממקצועות הבריאות שעובדים איתם. הם יודעים שגם הרופא בקופת החולים של הילד מתחנן בפני הקופה שיתנו הפניות לטיפול בבית החולים השיקומי הייעודי לילדים, שהוא בעל הניסיון הרב היותר וההתאמה הטובה ביותר לילדים.

ואני, שנושאת באחריות למצב כמנכ"לית הארגון, מתקשה לתת תשובות. איך יכול להיות שעם ידע, ניסיון ויעילות, שביעות רצון מטופלים וקשר לאנשי הטיפול בשטח - אנחנו לא יודעים איך ניתן יהיה להמשיך לקיים את בית החולים?

איך קרה שמערכת הבריאות הישראלית, המובילה והמצויינת בתחומים רבים, כושלת כשהיא מגיעה לאוכלוסייה חסרת האונים ביותר - הילדים עם המוגבלויות. איך ניתן להבטיח קיומו של מרכז מצויינות וחדשנות, רב תרבותיות ומסירות, כשאפילו בתי החולים הכלליים הגדולים והחזקים אינם מצליחים לקיים את עצמם מחודש לחודש?

התפיסה כי "אם הנזק כבר נעשה - לפחות נתיישר לפיו" שגויה בהחלט. ד"ר בארי (צילום: נועה ארד)

מערכת הבריאות הישראלית דומה מאד לילד עם חולשת שרירים. ילד כזה, כשהוא גדל, מפתח לעתים קרובות עקמת קשה, גיבנת שדורשת ניתוח לתיקון. מערכת הבריאות זקוקה לשיקום בעצמה. יש לה חולשה איומה בהתמודדות עם הצרכים של הילדים הזקוקים לשיקום, והיא פיתחה גיבנת איומה, שמעוותת את היפה והטוב במערכת הציבורית המקצועית המצויינת שלנו.

במקום לטפל בילדים, המשפחות נלחמות לקבל התחייבויות. הרופאים והמנהלים באלי"ן מבלים חלק ניכר מזמנם בתחינה מול הקופות לאפשר לילדים להגיע לטיפול אותו הם דורשים, ולא לקצר אותו. טיפול מונע ומציל בגיל צעיר יכול לחסוך מיליונים לקופות ולכלל החברה הישראלית, אך הקופות גם הן כלי משחק במערכת מעוותת ונמנעת מהן היכולת לעזור לתיאום טיפול מיטבי, וכל זאת בשל הצורך להוכיח יעילות תקציבית.

לו בית החולים אלי"ן, שהוא עמותה, היה מקבל עבור הטיפול בילדים את הסכומים שמשרד הבריאות קבע בעצמו כתעריפים המתאימים ליום אשפוז, יכולנו לטפל בכבוד בילדים. יכולנו להעניק לילדים את השירות לו הם ראויים. אך המנגנון המעוות שהתפתח עם השנים מצפה באופן אוטומטי מבתי החולים לתת הנחות תעריפים, הסדרי תשלום וקומבינות מובנות, ודוחף את בית החולים אלי"ן שקיים כבר 90 שנה אל סחרור של מצוקה תקציבית.

"מכריחים אותנו לבחור בין טיפול מיטבי להישרדות כלכלית". צוות בית החולים אלי"ן (צילום: אתר רשמי, -)

זה שנים שבית החולים תלוי לקיומו בגיוס תרומות. רוב בתי החולים מקבלים תרומות לצורך בניית מבנים, הצטיידות וטיוב השירות. אבל בעוד בתי החולים הממשלתיים יכולים לדעת כי המדינה מאחוריהם, ובתי החולים של הקופות יכולים להסתמך על מערך הקופה הגדול, לעמותה בודדת כמו אלי"ן אין על מי לסמוך. בשנה האחרונה, עם עלויות הקורונה והיעדרויות המטופלים, הגיע מצב בית החולים לשפל חדש. קיצצנו משכורות למנהלים והקפאנו העלאת דרגות לעובדים המסורים שלנו. זה לא מגיע להם.

כעת, במקום לתקן, הושם על השולחן רעיון מרושע במיוחד: במסגרת חוק ההסדרים הקרוב מועלית תכנית המיועדת במקום לצמצם את ההנחות ההזויות הניתנות לקופות החולים - למסד אותם ולהקטין את התעריף של משרד הבריאות בהתאם לעוול שנוצר. למה הדבר דומה? למצב בו נבטל את חובת השימוש בחגורות בטיחות ביישובים בהם ממילא מתעלמים ממנה. הרי הנזק כבר נעשה, אז הבה נתיישר לפיו.
היגיון עקום זה, על פיו המצב בשטח הוא הנכון ולא המצב המתוקנן מראש על פי חוק הבריאות הממלכתי, הוא טעות קשה שיכולה לגרום להתמוטטות מוחלטת של כל בתי החולים שאין להם גב ממשלתי חזק.

כשאני עוברת במסדרונות בית החולים אני רואה את אנשי המקצוע, המונעים באש היכולת לעשות שינוי בחיים של ילד. ואני רואה את העיניים שמאשימות את "ההנהלה" בכל פעם שמקצצים עוד שירות, ושילד לא מקבל מענה כי "אין תקציב", לבי נחמץ.

כל מה שדרוש כדי להעמיד את בית החולים אלי"ן על הרגליים, הוא שנוכל לקבל עבור השירות שאנחנו נותנים את התמורה שמשרד הבריאות בעצמו קבע עבור כל טיפול וכל יום אשפוז. איננו מבקשים יותר מכך. אך כוחות השוק האכזרי מנסים להכריח אותנו לבחור בין טיפול מיטבי להישרדות כלכלית. זו בחירה בלתי אפשרית. הגיע הזמן לשים לעיוות הזה סוף.


ד"ר מורית בארי היא מנכ"לית בית חולים אלי"ן לשיקום ילדים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully