שליש מהם מובטלים, מחצית חוו אלימות פיזית, שני שליש חוו אלימות מילולית ו-41% ניסו להתאבד - הקהילה הטרנסג'נדרית חיה באיום קיומי, וזה לא כל כך רחוק מאיתנו כפי שאולי לעתים נדמה. רבים מהם חיים בפחד, חווים משברים נפשיים ופיזיים, סופגים הומופוביה, שנאה ואלימות בלי סוף. והם חלק מאיתנו.
שר הבריאות ניצן הורוביץ הציג אמש (שני) שורת הקלות פורצות דרך בנוגע לקהילה הטרנסג'נדרית בישראל - קיצור התורים לניתוחי שינוי מין, הכשרת צוותים רפואיים בתחום, הקלת תהליכים והפחתת הבירוקרטיה. בשביל הקהילה הגאה כולה, והקהילה הטרנסג'נדרית בפרט, זוהי יותר משורת הבטחות. זו רשת הצלה, זה זרקור. זה להבין פתאום שמישהו רואה אותך.
הביקורת שעולה היא כמובן שאלת השאלות, למה דווקא עכשיו? הרי יש קורונה, אלפי חולים, מתים, נתב"ג, סגר. כמה התרגלנו למילים האלה בשנה וחצי האחרונות, וכמה התרגלנו להפנות אצבע מאשימה לממשלה שמרחה, התעלמה, גלגלה אחריות. הממשלה הנוכחית לא חפה מטעויות ואני משתדלת להיות הראשונה לביקורת, אבל הלא כך נראית ממשלה מתפקדת? מתכננת מראש, מקשיבה למומחים, שמה בצד את הפוליטיקה הקטנה ומתעסקת בחיים עצמם, בלי ספינים? והחיים עצמם הם מעט יותר מורכבים ממאבק אחד.
לקריאה נוספת
במיוחד בימים אלו אנחנו חייבים להראות סולידריות, וזה בדיוק הצעד האמיץ בו נקט השר הורוביץ. להגיד לאלפי צעירים ומבוגרים במדינה: אתם חלק, לא נשים אתכם עוד בצד. אתם משנים משהו. ככה הייתי רוצה שיתייחסו לעוד הרבה אוכלוסיות במדינה.
ההשוואה לרפורמת מזון חדשה בעת מלחמה או להנחה על שטריימלים היא לא פחות ממיותרת ומזלזלת. ההצהרה של הורוביץ היא לא מנותקת מהמציאות. להיפך - היא המציאות עצמה. היא לא באה להקל, אלא להציל. ואולי גם במאבקים הממשלתיים והציבוריים, כמו בחיים, צריך לשאול יותר את השאלה: למה או-או, כשאפשר גם וגם?
הכותבת היא עורכת בדסק החדשות של וואלה!