האיש שהפיל את מסך הברזל

רייגן וגורבצ'וב נפגשו ברייקיאוויק בבית שהיה על חוף האוקיאנוס האטלנטי. (כמו בז'נבה שבה הם היו יכולים להביט החוצה אל האגם הגדול. זה היה כאילו שמתכנני מפגשי הפסגה החליטו, באופן מודע או בלתי מודע, שזה יכול לסייע אם שני היריבים המושבעים ינהלו את שיחותיהם בקרבת משהו שהוא סביבה נזילה במובן הממשי.)

כעת שני המנהיגים הכירו אחד את השני, הם היו כעת ידידי עט וותיקים וכעת רייגן נקט בגישה תקיפה. גורבצ'וב רצה לדבר רק על נושא הנשק, אבל רייגן רצה לדבר קודם כל על פעולותיה המדכאות של ברית המועצות בעולם: הפלישה המתמשכת באפגניסטן, ניסיונות קומוניסטיים מתמשכים של חתירה ברחבי העולם השלישי, פגיעות קשות בזכויות אדם, סירובה של ברית המועצות לאפשר איחוד מחדש של משפחות, מצבם של אלפי יהודים שנאסר עליהם לצאת מברית המועצות וסובלים מפגיעה בתוכה.

לא הושגה כל התקדמות בנושאים אלה. אבל כאשר הם פנו לנושא הגבלת החימוש, העניינים הפכו להיות עוצרי נשימה.

גורבצ'וב קיבל את הצעתו של רייגן הקרויה 'אפס-אפס' לסילוק טילים גרעיניים מאירופה, אבל למרבה התדהמה הוא הסכים גם לסלק את כל הטילים הבליסטיים עד 1996, עשר שנים מאותו זמן. לאחר מכן הם הסכימו לקצץ ובסופו של דבר להיפטר לחלוטין ממערכות אחרות לנשיאת כלי נשק גרעיניים - כולל מפציצים. ואף יותר מדהים , גורבצ'וב אמר שהוא יהיה מוכן לקבל תהליכי אימות שהם רציניים, מתוחכמים והתקבלו באופן מלא כאמינים על ידי שני הצדדים.

אבל לרייגן הייתה הסתייגות שאותה הוא הסביר. כלי הנשק הגרעיניים הטקטיים של שדה הקרב אשר היו מוצבים כעת באירופה היו אמצעי ההרתעה האמיתי היחידי של ברית נאט"ו כנגד פלישה מצד ארצות הגוש הסובייטי, אשר לרשותן עמדו כוחות קונבנציונליים רחבים וחזקים בהרבה - כוחות צבא, טנקים וכו'.

גורבצ'וב הדהים את רייגן באומרו שהוא הבין זאת ושהוא יהיה מוכן לערוך קיצוץ רציני בכוחות ברית וורשה.

זה היה משהו שארצות הברית חלמה עליו אבל מעולם לא ציפתה לו. אף מנהיג סובייטי קודם לא התקרב אי פעם לרעיון מסוג זה או להצעה כזאת.

הם היו כעת ביום השני של פגישותיהם ורייגן, שהיה נסער לשם שינוי ותקוותיו גברו מרגע לרגע, התעלם, יחד עם גורבצ'וב, מהשעון וממסגרת הזמן שהוסכם עליה מראש ושעל פיה הדיונים היו אמורים להימשך עד לצוהריים.

הם המשיכו בעבודתם.

כאשר השמיים החשיכו בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, רייגן חש שמשהו התרחש שהיה בעל חשיבות רבה בהיסטוריה האנושית. מאוחר יותר הוא אמר שהם ניהלו משא ומתן לגבי "הצמצום המסיבי ביותר בכלי נשק אי פעם בהיסטוריה".

הכול היה סגור.

אחר כך גורבצ'וב חייך את החיוך החם שלו ואמר, "כל זה תלוי, כמובן, בכך שאתם תוותרו על יוזמת ההגנה האסטרטגית".

רייגן לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. מוקדם יותר בפגישותיהם רייגן העלה את נושא יוזמת ההגנה בעצמו: הוא הציע ששני הצדדים יצמצמו את כמות כלי הנשק שלהם ב-50 אחוזים באופן מידי, ומיד לאחר שזה הושלם, הסובייטים יבואו למקומות שבהם נערכים הניסוייים והפיתוח של יוזמת ההגנה האסטרטגית, ואם יתקבל הרושם שיוזמת ההגנה עובדת, הסובייטים ייקחו את הטכנולוגיה הזאת אתם וילכו הבייתה וישלימו הקיצוץ של 50 האחוזים הנותרים שלהם - ושלנו. לאחר מכן שני הצדדים יפרסו, באותו זמן וביחד את מערכת ההגנה האסטרטגית.

גורבצ'וב לא התנגד לרעיון. בעצם, מוקדם יותר במפגש, כאשר גורבצ'וב מתח ביקורת נגד יוזמת ההגנה רייגן אמר לו 'תראה, אנחנו נקיים את האמנה לטילים אנטי-בליסטיים ולא נפרוס את ההגנה האסטרטגית במשך עשור. אל תחשוש'.

וכעת, ממש בסיום שיחותיהם, גורבצ'וב משך אותן חזרה אל נקודת ההתחלה. חזרה לנקודה שבה הם היו כאשר הם רק החלו לדבר, כאשר רייגן שלח את מכתבו הראשון, כאשר צ'רננקו הלך לעולמו.
רוחו של רייגן נפלה, והוא היה כעוס באופן ברור. 'תראה', הוא אמר, אמרתי לך שוב ושוב שיוזמת ההגנה האסטרטגית איננה קלף מיקוח, היא לעולם לא תהיה קלף מיקוח, היא יכולה להפוך את העולם לבטוח.

"אין שום אפשרות שאנחנו נוותר על המחקר שמטרתו למצוא הגנה בפני טילים גרעיניים". הוא אמר. רייגן ידע מהמודיעין שברשותו שהסובייטים עבדו באותו זמן על פיתוח מערכת משלהם. יוזמת ההגנה סיפקה ביטחון שהסובייטים יעמדו במחויבויות שהם קיבלו על עצמם ברייקיאוויק. והוא הבטיח לעם האמריקני ולעולם שהוא לא יוותר בנושא זה.

הוא התריס בפני גורבצ'וב: "אם אתה מוכן להיפטר מכלי נשק גרעיניים, מדוע אתה חש צורך עז כל כך להיפטר ממערכת הגנה נגד כלי נשק גרעיניים?" הוא אמר שהוא יודע לגבי יוזמת ההגנה האסטרטגית הסובייטית ושהוא יודע שאמריקה מקדימה את הסובייטים, והיה עליו לתהות, לכן, אם לא היה כאן ניסיון סובייטי לעצור את הפיתוח האמריקני. הוא חזר על הצעתו לתת לברית המועצות ולעולם מערכת הגנה אסטרטגית אשר תעשה את כולנו בטוחים. באופן כזה, אם "היטלר חדש" יצוץ פתאום, כולנו נוכל להיות בטוחים בפני כלי הנשק הגרעיניים שלו. "מי יודע איזה מין מטורף יכול להופיע כאשר אני ואתה לא נהיה כאן יותר?" ולבסוף, הוא טען, על גורבצ'וב להבין שההצעה להעניק הגנה אסטרטגית לסובייטים ולעולם כולו איננה מעשה אלטרואיסטי, ואיננה בגדר הזיה.

בהיותו של העולם כפי שהוא, כאשר לאמריקה תהיה בסופו של דבר מערכת הגנה אסטרטגית, ארצות אחרות ישאלו את עצמן אם הן לא צריכות לתקוף לפני שאנחנו פורסים את המערכת שלנו. אבל אם הם יודעים שהם גם כן יקבלו את המערכת באופן מידי, שגם הם יזכו להגנה באופן מידי, הם לא יתקפו. זאת הייתה הצעה מציאותית, לא משהו שנעשה מתוך תענוג, הוא אמר.

גורבצ'וב שמר על שתיקה כאשר המתורגמן חזר בחריצות על דבריו של רייגן. הוא רק חייך. הוא לא זז מעמדתו.

בסופו של דבר רייגן הבין מה קרה. גורבצ'וב סחב אותו לאיסלנד כדי להרוג את יוזמת ההגנה האסטרטגית פעם אחת ולתמיד. הוא קרא לרייגן לבוא לשם כדי להציע לו את הירח, ולהביא לכך שיוזמת ההגנה תיעלם לתמיד.

רייגן התיישב וקפץ את שפתיו. ""בכך הפגישה מגיעה אל סיומה", הוא הודיע. הוא וג'ורג' שולץ קמו ויצאו.

גורבצ'וב הלך אחריו אל מכוניתו, כשהוא כעת נוקט בטון שתדלני ומשועשע. "אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות", הוא אמר. רייגן לא קנה זאת.

"היית יכול לומר כן", הוא אמר, בקצרה ובפנים נחרצות.

גורבצ'וב טעה בקריאתו את רייגן. הוא חשב שרייגן היה אדם סנטימנטלי - ורייגן אכן היה כזה בנסיבות מסוימות. הוא חשב שרייגן ייחס חשיבות רבה ליחסים אישיים חמים - ורייגן אכן היה כזה, במקרים רבים. הוא חשב שרייגן מאמין באלוהים ושהוא חושב שאלוהים יראה להם את הדרך, וגורבצ'וב חשב שכל ההצעות הנדיבות והבלתי צפויות שהוא הציע יגרמו לרייגן לחשוב: אלוהים חייב להיות כאן.

ובכן, רייגן חשב שאלוהים נמצא בכל מקום, תמיד. אבל כך גם לגבי השטן. גורבצ'וב חשב שיוהרתו של רייגן תגרום לו להסכים לעסקה אשר העולם יברך עליה עם הביקורות הטובות ביותר שהוא יקבל בימי חייו. אבל קשיחותו של רייגן עלתה על שאיפתו לזכות בתהילה, והוא היה פטריוט מעל לכל דבר אחר. גורבצ'וב ידע שרייגן היה אדם מבוגר, כמעט בן שבעים ושש באותו זמן, וגם עייף. מה שהוא אכן היה. אבל אפילו אריות זקנים הם עדיין אריות.

מה שבא לאחר מכן היה מה שרייגן אמר שיבוא אחרי אותו הלילה של שברון לב, כשהם היו בדרך הביתה לוושינגטון. הוא כתב על כעסו ועל אכזבתו, אבל הוא אמר שהסובייטים ישובו אל שולחן המשא ומתן.

ואשתו, ננסי, מדוכדכת כמוהו, החזיקה בו חזק וניחמה אותו ואמרה לו שהכול הולך להיות בסדר.
"או, זה היה שובר לב", היא סיפרה לי. "הוא ידע שהוא עשה את הדבר הנכון, וכך זה היה. וזאת הייתה נקודת המפנה. אבל זה היה שובר לב. הוא התקשר אלי לבית הלבן ואמר שהכול התנהל כשורה אחר הצוהריים. אבל כאשר ראיתי אותם בטלוויזיה כשהם יוצאים מאותו בניין וראיתי את פניו, ידעתי שהכול לא היה בסדר".

היא ראתה את זה בחדשות, בבית הלבן. היא אמרה לו להתמיד בעמדתו, היא עודדה אותו, היא אמרה לו שהוא השיג יותר מדי התקדמות מכדי שאפשר יהיה לוותר עליה, שבסופו של דבר הכול יסתדר כשורה.

אחרי רייקיאוויק הייתה שנה קשה וקרירה ביחסים בין ארצות וברית המועצות, אבל רייגן המשיך לקיים שיח עם גורבצ'וב באמצעות קשרים דיפלומטיים. ואז הוא דיבר אל גורבצ'וב באופן ישיר ב-12 ביוני 1987, למרות שגורבצ'וב לא היה שם במובן המעשי. אבל הוא שמע את המילים שרייגן אמר בנאום שהוא נשא מטרים ספורים מחומת ברלין, ואשר הפכו להיות לסמל בעיני העולם לחוסר החירות ולאופייה הקשה של השיטה הקומוניסטית.

אנחנו מקבלים בברכה שינוי ופתיחות, שכן אנחנו מאמינים שחירות וביטחון שלובים זה בזה, שקידומה של החירות האנושית יכול רק לחזק את המאבק למען השלום העולמי. זוהי אות אחת שהסובייטים יכולים לתת אשר לא ניתן יהיה לטעות לגביה, ואשר תקדם באופן דרמטי את עניינם של החירות והשלום.
אדוני המזכיר הכללי גורבצ'וב, אם אתה שואף לשלום, אם אתה שואף להביא לשגשוג בברית המועצות ובמזרח אירופה, אם אתה חותר לליברליזציה: בוא לכאן אל השער הזה! מר גורבצ'וב, פתח את השער הזה! מר גורבצ'וב, הסר את החומה זאת!

איזה רגע גדול. רייגן ראה שהוא עומד ליד החומה והוא הביט בה והזעם רתח בתוכו, והוא היה בטוח שניתן היה לראות זאת על פניו. (ראיתי לפני זמן לא רב הקלטה של הנאום ונוכחתי לראות שזאת אמת, ניתן היה לראות את הזעם על פניו.)

ארבעה חודשים מאוחר יותר גורבצ'וב ביקש לערוך מפגש פסגה נוסף. רייגן הסכים. הוא אמור היה להיערך בוושינגטון, בדצמבר 1987. גורבצ'וב הביע את זעמו בתחילת השיחות - באמריקה יש פחות זכויות אדם מאשר בברית המועצות, הוא אמר, ואתם אלה שצריכים לדבר על החומה, אתם שמפקחים על הגבול שלכם עם מקסיקו!

עכשיו הגיע תורו של רייגן לחייך. ההשוואה בין חומת ברלין לבין גבולותיה של אמריקה הייתה אבסורדית, ושני האישים ידעו זאת.

גורבצ'וב עזב את ההתמקדות ביוזמת ההגנה האסטרטגית. הוא ידע, בסופו של דבר, שרייגן לא יוותר בעניין זה.

הם הגיעו להסכם סופי על אמנה שאסרה על קיומם של כלי נשק גרעיניים לטווח בינוני, עם הסכמים תואמים ששני הצדדים היו יכולים לקבל. רייגן אמר שהגישה שלו כולה הושפעה מן האמרה הרוסית הישנה "תן אמון אבל תוודא". רייגן נהג לומר את זה באופן ציבורי זמן רב וגורבצ'וב נזף בו על כך: "אתה חוזר על כך בכל מפגש".

רייגן חייך את חיוכו המתוק. "אני אוהב את זה", הוא אמר.

רייגן יכול היה להרוויח הכול - הכול בעיני העולם - אם הוא היה מקבל את העסקה שהוצעה ברייקיאוויק. הוא היה זוכה בתשואותיהם ובהערכתם של אויביו, בתודתו של עולם שחש הקלה כשהוא קורא את כותרות העיתונים של הבוקר שאחרי אשר מודיעות על פריצת דרך! ההיסטוריה הייתה מעלה אותו על נס, והיה חווה את ההנאה של אדם שנתן לעולם מתנה של קדמה יוצאת דופן שאינה נתפסת בדמיון.
שום דבר חוץ מאשר זכייה באהדתם של כולם סביבו.

אבל הוא לא היה מוכן לעשות זאת. כי הוא לא חשב שזה הדבר הנכון.

ובגלל שהוא לא עשה זאת, ברית המועצות בסופו של דבר נפלה, והתרסקה כתוצאה מפעולתם של כוחות רבים, אבל באופן המיידי ביותר בשל אי יכולתה לעמוד בתחרות עם ארצות הברית. הדבר היחיד שהיה מציל אותם היה כניעה אמריקנית לגבי יוזמת ההגנה האסטרטגית. בדרך זו, הסטטוס קוו הישן היה נשמר.

וכך החומה נפלה וברית המועצות נפלה ואיום ההתפשטות נפל, וכל יצרן של גלובוסים אשר מייצר גלובוסים לכיתות של כל בתי הספר ולכל המשרדים בעולם נאלץ לסמן את הקווים מחדש.
איזה משבר התחולל אז באותו יום. איזה טרגדיה נראה היה שמתרחשת. איזה ניצחון זה היה.

את רייגן עניין דבר אחד. כאשר הוא נשא את נאומו הגדול הידוע במילים "הסר את החומה הזאת", הוא לא ידע שהחומה תיפול כל כך מהר, ושחתיכה ממנה במשקל של שש טונות תובא לאמריקה כדי להיות מוצבת בספריית רייגן. שם אנשים יכולים לגעת בה. שם נגעתי בה אני.

ניצחון גדול: קטע מתוך "האיש שהפיל את מסך הברזל: סיפורו של רונלד רייגן"
מחברת: פגי נונאן, מאנגלית: אילן חזות, כריכה: צבי קרן.

ספריית "שיבולת"