בשנים הראשונות של "כוכב נולד", נערכה תחרות הגמר לחוף הכנרת. "כוכב נולד" כבר לא איתנו אבל רוחה של התוכנית ודומותיה נוכחות היום ברבים מתחומי חיינו. אבל לא רחוק מהחוף בו נולדו כוכבי שירה, יש חוף ועליו בית שכוכבו הועם. הגיבורים שלזכרם הוקם נשכחו.
למקום הזה קוראים "בית הצנחן", ששוכן בקיבוץ מעגן שבדרום הכנרת. הוא נחנך לפני 65 שנה וייעודו הוא לגולל את סיפור שליחותם של צנחני ההצלה מארץ ישראל במלחמת העולם השנייה. ואולם, כבר שנים שזרם המבקרים במקום הוא דל. קבוצות מאורגנות לא מגיעות כלל וחיילי צה"ל, לא כל שכן לוחמי וקציני חטיבת הצנחנים, לא פוקדים את הבית כבר שנים רבות.
את זכרם וסיפור גבורתם של צנחני היישוב העברי בחרו בצה"ל לציין באירוע גרנדיוזי וחד-פעמי שייערך בשמי אירופה ועל אדמתה, ובשיאו יצנחו לוחמי צה"ל ביחד עם לוחמי צבאות זרים - בהם אגב גם נציגי צבאות שבקרב רבים מבני המדינות שהם מייצגים שוררת ערגה לעבר הנורא שבו שיתפו פעולה עם הנאצים. בקרואטיה, לדוגמה, אותה נוסטלגיה באה לידי ביטוי אף ברחובות שנקראים על שם בכירים במשטר האוסטאשה הרצחני ששיתף פעולה עם הנאצים. מילה בודאק, אידאולוג בולט של המשטר, מונצח בעשרה רחובות שנקראים על שמו.
הנצחת מורשת צנחני היישוב העברי צריכה להיעשות באופן קבוע ועקבי ולא כאירוע בודד. האם הצנחנים הצעירים שיישלחו למסע באירופה בכלל מכירים את בית הצנחן בקיבוץ מעגן ששלושה מחבריו צנחו באירופה? האם הם מכירים את סיפורם של אותם צנחנים? האם, לדוגמה, הם שמעו על יונה רוזן שגייס את חנה סנש וצנח בעצמו, או על חביבה רייק שאחרי שהגיעה לאירופה, לחמה עם הפרטיזנים בסלובקיה? האם שמעו הצנחנים שיישלחו לאירופה על הצנחן פרץ גולדשטיין, ממייסדי קיבוץ מעגן, שהוצא להורג אחרי שנתפס על ידי הנאצים? הם מכירים את אותו יום נוראי בו עמדו לחנוך לחוף הכנרת אנדרטה לזכרו, והאם היה מי שסיפר להם על האסון הנורא שאירע באותו טקס, כשמטוס פייפר התרסק לתוך הקהל וגרם למותם של 17 ממנהיגי ההתיישבות בעמק הירדן?
פעולה חינוכית אינה אמורה להיות אירוע בודד ומתוקשר. פעולה חינוכית נועדה להנביט נבט ולטפח אותו לאורך שנים. טוב גם אם היא תיעשה בצניעות ובענווה, ובמסגרתה יפקדו החיילים אתרי מורשת וזיכרון שקיימים פה שנים - וכבר נשכחו מלב.
עיוות היסטורי
חלק מאותה רוח "כוכב נולד" גם ניכרת בשמו של האירוע ובבחירה לבדל את חנה סנש משאר חבריה. צה"ל הכתיר את המסע בשם "ברק השמיים" וחיבר אותו באופן ישיר לציון מאה שנה להולדתה של חנה סנש. כמובן שצוין שהמסע מוקדש גם לזכר צנחני היישוב העברי אשר נאבקו בגבורה למען העם היהודי בתקופת השואה.
נכון שכדי ליצור התעניינות במפעל חינוכי, יש צורך ביצירת הד ואולי אפילו במיתוג, אבל גם לכך יש סייגים - ובפרט כשמדובר במפעל ערכי והיסטורי. חנה סנש היא ללא ספק דמות נערצת, אבל היא הייתה לוחמת שווה בין שווים. לא נכון לבדל אותה מחבריה לנשק ולצניחה. זה עיוות היסטורי של מה שהיה.
תרומתה וחלקה של חביבה רייק, לדוגמה, אינו שונה. במשך שישה שבועות, אחרי שהונחתה בסלובקיה, היא פעלה להצלת יהודים ולחמה מול הכוחות הגרמניים, עד שנתפסה והוצאה להורג. "עלינו לצנוח לתוך אירופה זו כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה", אמרה לפני שיצאה למשימה.
אבל בצה"ל החליטו שכדי לספר סיפור, נכון יהיה להבליט סיפור אחד על פני השאר. דווקא בסלובקיה לא שכחו, ובשבוע שעבר העניקה נשיאת סלובקיה לשני אחייניה של חביבה רייק אות כבוד עבורה, על אומץ לב יוצא דופן ועל תרומה משמעותית לחברה. אולי יש לנו מה ללמוד מסלובקיה כיצד להצניע לכת ולהעמיק בלימוד ובהנחלת המורשת לאורך שנים ולא לאורך שבוע.