הפצע הפתוח שחשפה פרשת האסי מחייב הכרעה, לא פשרה

פרקליט מחוז צפון, עו"ד איתן לדרר, הניח שלשום בבוקר בפני בית המשפט הצעה לפשרה היסטורית בין קיבוץ ניר דוד לבין העותרים נגד הקיבוץ, שמונע גישה ורחצה במי הנחל שעובר בשטחו. הקיבוץ הסכים למתווה הפשרה; העותרים התנגדו בתוקף ודרשו מהשופטת הכרעה. האם הם צודקים בדרישתם? ראשית נעבור על סעיפי מתווה לדרר:

• מתחם החוף הירוק בצד המערבי של הנחל (זה שלא נושק לבתי הקיבוץ) יורחב מזה שהקיבוץ הציע עד עתה, וישמש לכל מי שיחפוץ לרחוץ בנחל.
• בשונה ממה שהקיבוץ הציע בעבר, חסימת גישה דרך המים לשטח הקיבוץ, הגבול בין "החוף הירוק" לשטח הקיבוץ יסומן רק במצופים. במתווה מודגש ש"הקיבוץ יוכל לבקש מהציבור שלא לעבור את קו המצופים, אבל לא יותר מ"לבקש". לו ירצו בכך, המתרחצים יוכלו לעבור כרצונם את קו המצופים מזרחה לכיוון הקיבוץ.
• בשונה ממה שהקיבוץ הציע בעבר, הכניסה למתחם לא תותנה ברישום מוקדם או ברישום כלשהו, למעט פיקוח על מספר המתרחצים בו זמנית (שמקובל גם בגנים לאומיים אחרים). במתווה מוצע שבשלב זה תותר הכניסה של 400 אנשים בו זמנית, אך עם זאת מציין לדרר בבית המשפט כי "אין בכך למנוע דו שיח בתום לב עם גורמי המדינה ככל שיסבור הקיבוץ שנדרש שינוי של מספר זה".
• הקיבוץ יקדם את תוכנית נחל עמל הקדום וככל שזאת תמומש בפועל, ניתן יהיה לשוב ולבחון את עמדת המדינה באשר לאזור המערבי. הכוונה בסעיף זה היא לשטח שיוסדר ויוקצה לרחצה (שטח שאינו פרטי אלא מוגדר כשטח ציבורי פתוח - שצ"פ)

נתחיל עם השורה התחתונה: עם כל הכבוד לרצון הטוב להגיע לפשרה, בסוגיית נחל האסי בית המשפט חייב להגיע להכרעה. אין מנוס מכך. לדרר הוא מהמקצוענים בפרקליטות המדינה, ובא לאירוע הזה עם ים יצירתיות, ידיים נקיות וכוונות טובות. רצונו לסיים את העניין בפשרה מגיע ממקום בריא מאוד, אבל פרשת האסי גדלה לממדי ענק. יש מקרים שבהם נכון לרפא פצע פתוח בפשרה - במקרה הזה צריך לרפא אותו בפסק דין.

עמדתי האישית היא שהמאבק על האסי הוא מהמוצדקים במאבקים החברתיים שנוהלו פה. ח"כ משה ארבל (ש"ס), שמוביל את העתירה, מעלה טיעונים שבאמת קשה להתווכח איתם. איך שלא תהפכו את זה, איזה פלפול משפטי שלא תגייסו, התמונה שבה אנשים שמבקשים לרחוץ בנחל נחסמים על ידי מאבטחים בכניסה ליישוב שדרכו הנחל עובר, היא תמונה רעה. האם זה אומר שחברי קיבוץ ניר דוד הם אנשים רעים, גזעניים, או כל תכונה אחרת שמנסים לייחס להם? התשובה היא חד משמעית לא, וכדאי מאוד להישמר מהפופוליסטים הטרמפיסטים שמנסים לטעון את ההיפך. האם אין במקצת מטענות חברי הקיבוץ ממש? התשובה היא שיש. האם אל מול התמונה הכוחנית של הצבת מאבטחים שריריים מול קהל רוחצים, לא תמצאו גם התנהגות מכוערת מצד טרמפיסטים במאבק הזה, התשובה היא בהחלט. ועדיין, בתמונה הגדולה המאבק הוא צודק.

במשך שנים רבות חברי הקיבוץ סברו בטעות כי לעולם חוסן. הם חשבו שיצליחו לשמר את הסטטוס קוו המדומיין שלהם, בו הם שולטים שערי הכניסה לקיבוץ, ושבו הם מחליטים מי יוכל לטבול במימי נחל הטורקיז המקסים הזה שזורם בין בתיהם. זה המקום שבו תמיד יוזכר, ללא שמץ של ציניות, חלקם של ותיקי הקיבוץ במעשה הציוני בתל עמל (ניר דוד של היום); יוזכר גם היותו של הקיבוץ יישוב חומה ומגדל הראשון, ותוזכר גם העובדה שוותיקי הקיבוץ הפכו באמת את המקום לפנינה של ממש, ושהם - באמת בחסות ובעידוד השלטון - באו להתיישב על גדות הנחל כדי להפריח את השממה. כל זה נכון. אנחנו חייבים הרבה לאנשים האלה. הם לא אויבים, אלא להיפך.

העניין הוא שכל ההיסטוריה הזאת לא יכולה להצדיק עיוות אחד מזוקק ופשוט, שנוצר עם פריחתו החיובית של ענף האירוח בקיבוץ: אלה שמשלמים וביוקר עבור האירוח הפרטי בקיבוץ, יכולים לטבול בשמחה בנחל הזורם בין הבתים, וזכות זו נשללת בפועל מאלה שלא יכלו או לא רצו לשלם עבור האירוח בצימרים. את המצב הזה אין דרך להסביר, אין דרך להצדיק. פשוט אין.

בתחושתם כי לעולם חוסן, פעלו חברי הקיבוץ במשך השנים בדרך שאינה חוקית. הקיבוץ הוא אכן יחידה כלכלית פרטית, ולכן מדשאותיו למשל הן אכן חלק מהרכוש הפרטי. לעומת זאת, חסימת כלי רכב, ובוודאי הולכי רגל בשער, אינה חוקית בשום צורה. הנחיה ברורה של משרד המשפטים קובעת: "ככל שמדובר בדרך סטטוטורית (להבדיל מדרך חקלאית העוברת בשטח פרטי), הרי שלא ניתן לחסום אותה". אם כן, הצבת המאבטחים בפתח הקיבוץ הייתה ועודנה לא חוקית, ופלא הוא שהמשטרה לא מנעה תופעה זאת אלא ההיפך, סייעה למאבטחים במשימתם.

העניין המשפטי הוא קצת יותר סבוך, כי לצד הכביש הציבורי עומדים השטחים הפרטיים, אבל כאן בדיוק, במשך השנים, היתה אמורה לבוא לידי ביטוי היצירתיות ונדיבות הלב של הקיבוצניקים, ולא שימורו של המצב הנפיץ והמתריס הזה. הקיבוץ הוא זה שהיה צריך לזהות את המצב ולדחוף להקמתו של שטח רחצה מוסדר שנמצא בשצ"פ, שאינו חלק מהמדשאות הפרטיות. הטענה שקשה להתווכח איתה היא שלקיבוץ לא היה עניין בזה, שכן את פרנסתו הוא מרוויח מהצימרים היקרים.

אז אחרי שאמרנו שהמאבק מוצדק, השאלה שנשארת היא איך מתמודדים עם העובדה שבמשך שנים נבנו בתי מגורים על גדות הנחל? האם במצב זה המתווה שהציע לדרר לבית המשפט הגיוני ומוצדק? המתווה מאמץ את הגישה שיש זכות גישה למים לכולם, הוא מרחיב באופן די הגיוני את שטח הרחצה בנחל לציבור, הוא מדגיש כי חסימת המעבר במים לשטח הקיבוץ היא בגדר המלצה בלבד. מצד אחד, מדובר במתווה הגיוני בנסיבות הקיימות; מאידך, איך שלא תסתכלו על זה, הוא עדיין מקבע בדיעבד חלוקה שלא היתה הוגנת מלכתחילה. חתיכת כאב ראש.

המסקנה מהדברים הללו היא שאין מנוס מפסק דין ברור ומנחה. השופטת ניסתה אתמול בכל כוחה לדחוף את העותרים לקבל את הפשרה. בעיניי, צדק ח"כ ארבל שלא הסכים לה, ולא משום שהיא לא הגיונית, שכן לא מן הנמנע שפסק דין עתידי יהיה דומה למתווה הפשרה (אני מקווה שהרמיזה של השופטת לעותרים שאם לא ייקחו את הפשרה יפסידו - נועדה לצרכי דרבון). העניין הוא שגם אם במבחן המעשה, הסעד שהעותרים יקבלו הוא פלוס מינוס מתווה-לדרר, השופטת, ואולי גם בית המשפט העליון בהמשך, חייבים להשמיע קול ברור וחזק על כך שמשאבי טבע בישראל אינם נחלתם של מיוחסים, גם אם הם מלח הארץ, גם אם הם ייבשו במו ידיהם את הביצות.

אפשר וצריך לשמור על כבודם ואורח חייהם של תושבי קיבוצים ומושבים החיים על שכיות חמדה, אפשר לאכוף אי-הרעשה, אפשר לאכוף ניקיון, אפשר וצריך גם לכבד את אלה שרוצים ליהנות מאותם משאבי טבע. יהיה הפתרון באסי אשר יהיה, המאבק על שכיית החמדה הבאה כבר מעבר לרכס. לכן, על בית המשפט לומר את דברו ובהקדם.