לא נולדתי שר האוצר. בשבוע הבא אציין את יום הולדתי ה-63. לפני 63 שנים כשנולדתי במולדובה שבברית המועצות, לא היה כתוב לי על המצח "שר האוצר", רחוק מאוד מזה.
בתור ילד שגדל בברית המועצות, חוויתי כלכלה קומוניסטית, בה לכוחות השוק והאזרחים לא הייתה שום השפעה - המדינה הייתה הגורם הבלעדי שמשפיע על חלוקת המשאבים שהצביעה על איך נראו חיי היומיום שלנו שם. מה נאכל? אילו בגדים נלבש? והאם נוכל להרשות לעצמנו ללכת לקולנוע? לשאלות האלה היה מענה אחד - המדינה תקבע לך ולא אתה עצמך.
גם כשעליתי ארצה לפני קרוב ל-43 שנים, החלום להיות שר בממשלות ישראל עוד לא היה קיים. את עבודתי הראשונה התחלתי יום אחרי עלייתי בתור סבל בנמל תעופה בן גוריון, לאחר מכן ללא כל קיצור דרך עבדתי גם בתור מאבטח במועדוני לילה וגם בתור שוטף כלים. ובזה אני יכול לסכם שאת העבודה הקשה הכרתי מקרוב, למדתי מהי נחישות והתמדה, ומשם הכול היסטוריה - כיהנתי כמנכ"ל משרד רה"מ, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.
לפני ימים אחדים נכנסתי לתפקידי כשר האוצר של מדינת ישראל. גם כאן חיכתה לי המון עבודה קשה לצד אחריות גדולה. הדבר הראשון ששמתי לי לדגל הוא לייצר צמיחה אותה מייצרים תוך צמצום האבטלה למינימום האפשרי. חשוב מאוד מצד אחד שלכולם תהיה עבודה ומצד שני שהמשק על ענפיו השונים לא יהיה במחסור.
נכון לרגעים אלו, במשק יש המון משרות פנויות - למעלה מ-130,000 מקומות עבודה משוועים לכוח עבודה נמרץ. להשאיר את מקומות העבודה האלו במחסור, לא רק שזה לא אחראי ופוגע במשק, אלא זה פוגע גם בכל אחד ואחת מאיתנו.
בתוך עמי אני חי. אני מבין מאוד לליבם של האנשים שחוששים כעת מההחלטה לבטל את דמי החל"ת לחלקים מסוימים במדינה, אך כרגע זהו הצעד המתבקש. משיחות שאני מקיים עם רבים מאזרחי המדינה, כולנו מסכימים שההון האנושי הוא החוזקה הכי גדולה של עמנו ואותו צריך לטפח.
מדינת ישראל נמצאת במחסור גדול של אחים ואחיות, נהגי משאיות, נהגי רכבים כבדים, רתכים, מהנדסים, הנדסאים, טכנאים ועוד. לפי ההלכה אסור לברך ברכה לבטלה ולכן תפקידנו הוא לדאוג לשים את אי הנעימות בצד ולצאת לעבוד.
זאב ז'בוטינסקי, שעל משנתו גדלתי, אמר כי "חלוץ איננו חי למען עצמו, אלא למען אלה שיבואו אחריו". לא את כל פירות העבודה הקשה והחזון נקטוף אנחנו. חלקם יבשילו רק עבור ילדינו ונכדינו.