ב-1990 הוצאתי את "הגוף שלי ברשותי" - מדריך להתמודדות עם תקיפות מיניות בילדים. כותרת הספר מבטאת רעיון נפלא לגבי אוטונומיה על הגוף ועל המיניות שלנו, שהם רק שלנו ולאיש אין זכות להתערב בהם. אלא שהרעיון הזה קצת פחות נפלא, והרבה פחות ריאלי, בכל הנוגע לקורונה.
אנחנו לא חיים על אי בודד, אלא במדינה קטנה וצפופה שבה כל התעטשות מדביקה חצי מהאוכלוסייה. יש באוכלוסייה מי שבחרו לא להתחסן נגד קורונה והם נתח משמעותי ממי שחולקים איתנו אוויר וטריטוריה. כנראה שהם "לא מאמינים" בקורונה או ברפואה מודרנית, או בממשלה, או במה שזה לא יהיה. לקורונה לא אכפת אם אתה מאמין בה או לא, למי אתה מצביע, האם אתה מאמין שרפואה טבעית היא ה-דבר, והאם אתה חושב שיש לך גוף חסין במיוחד, ולא מבין שמה שיש לך זו חיסוניות עדר מפני מחלות אחרות, הודות לכך שחבריך למדינה טרחו להתחסן. במקרה הזה, אסור לנו להתחבא מאחורי "הגוף שלי ברשותי" בלי לחשוב על ההשלכות.
המשמעות של הביטוי "בריאות הציבור" מעולם לא הומחשה חזק יותר מאשר במשבר הקורונה. כדי שכולנו נהיה בריאים - גם מי שאסור להם מבחינה רפואית להתחסן, וגם מי שטרם חוסנו מפאת גילם - כולנו צריכים להישמר. וזה ממש קשה.
לקריאה נוספת בנושא הקורונה:
למרבה המזל, ועם לא מעט מאמץ, יצאנו מהשלב האקוטי של הקורונה, השלב שבו מוכנים לעשות הכול כדי להיפטר מהמחלה. אבל זה אומר שהגענו לשלב של רפואה מונעת. של פעולה סיזיפית בלי תוצאות על פני השטח, כי התוצאה המיוחלת של רפואה מונעת היא שלא קורה כלום. אין כלום - לא סוכרת, לא יתר לחץ דם, תשאלו כל אדם שלוקח תרופות לפרפור פרוזדורים "סתם" - זו מחלה שאין לה סימפטומים, אבל אם היא לא מטופלת, עלולים לחטוף שבץ.
שני רופאים אמריקאים ייחדו לנושא הזה מאמר בניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין, ובו הם מסבירים מדוע "דוקטור, אין לי כוח לקחת 'סתם' תרופות. אם ארגיש רע אבוא אלייך ואת כבר תטפלי בי", זו אסטרטגיה מאוד לא מוצלחת. כך גם בקורונה - עדיף לטפל, למנוע, ולהיזהר "סתם", גם בלי שאתה תחלה, ובלי שהמדינה תיכנס לקטסטרופה.
וזה לא ממש קורה - בבית הספר בבנימינה-גבעת עדה נרשמה ממש עכשיו התפרצות קורונה, ויש עשרות ילדים כחולים מאומתים. החלק המתסכל מאוד בעניין הזה הוא הזלזול. גם של אנשים שלא מתחסנים נגד מחלה שגבתה בישראל כבר 6,400 קורבנות, גם של אנשים ששבו מחו"ל ולא שמרו על בידוד והם מקור ההדבקה, וגם של מדינת ישראל, שלא אכפה את הבידוד הזה.
אסור להיכנס לאס"ק (אווירת סוף קורס, או סוף קורונה), במיוחד בכל הנוגע לכניסת וריאנטים מחו"ל. יש לנו לוקסוס מפוקפק של להיות מדינה מבודדת, אז לפחות שווה להרוויח ממנו כדי להיות מבודדים גם מווירוסים. לפנינו תקופה לא מוגדרת - חודשים? שנה? שנים? - של התמודדות עם מחלה כרונית, בתקווה שתישאר כרונית, מחלת רקע, ולא אקוטית, כזו שתכניס את כולנו לסחרור.
דרושה פעולה תקיפה, אחראית, נמרצת ומתמשכת. זה לא יהיה קל, אבל בלעדיה יהיה עוד יותר קשה. הפעולה המתבקשת היא איסור כניסה ויציאה של אנשים למדינות אדומות. וכמובן, בדיקה בדרכון כדי לוודא שחוזרים לארץ לא היו במדינות אדומות ואז עשו חנית ביניים במדינה ירוקה (כדי לאכוף את החוק). הגבלה של כניסה מחו"ל כשמדובר במדינות 'אדומות'. זו פרצה שקוראת לגנב, ובמקום להסתבך עם קנסות שלא נאכפים, עדיף למנוע את זה מראש. כך גם לגבי בידוד לאנשים שנחתו בארץ ואותרו כחולים. בסופו של דבר, כשהמצב מחמיר, הרי המדינה אוכפת אמצעים הרבה יותר קשוחים, כמו הסגרים, או העוצר שחווינו בליל הסדר של שנת 2020.
פרופ' טליה מירון-שץ, פרופ' מן המניין בפקולטה למנהל עסקים וראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות בקריה האקדמית אונו