לקיבוץ שדות ים התקבל בשבוע שעבר לחברות מוחמד עתאמנה-עוסמאן, תושב כפר קרע - כאזרח הערבי הראשון שמתקבל לחברות ביישוב הסמוך לקיסריה. חברי הקיבוץ הצביעו ברוב עצום של 321 חברים מתוך 392 שמימשו את זכותם להצביע. הרבה יותר משני שליש החברים הנדרש לקבלת אדם לחברות. בקיבוץ לא כל כך מבינים למה זה מעורר עניין, אבל מודים, פעם ראשונה שמתקבל ערבי כחבר בקיבוץ שדות ים וסיפור כזה ממש לא רגיל גם בקיבוצים אחרים.
ההצבעה בשדות ים היתה חשאית ונמשכה שלושה ימים. ביומיים הראשונים דרך אפליקצית הקיבוץ כדי לאפשר גם למי שבחו"ל או במילואים להצביע, וביום השלישי, שהיה יום שישי שעבר, בבוקר, גם פיזית במועדון "בריזה" שבמבנה חדר האוכל של הקיבוץ, למי שמעדיפים להצביע בדרך הישנה. ביום שישי ב-11:00 בבוקר, שעה אחרי שנסגרה הקלפי התקשרו למוחמד להודיע על התוצאות. "היתה לי הרגשה שאני עובר, אבל מה לעשות - היה גם חשש קטן בבטן של מה יהיה אם לא", הוא משתף בכנות.
לא עניין של מה בכך, שהרי הוא נשוי לשונית, בת קיבוץ ולשניים יש כבר בן משותף, ניל, בן שנה. "בדיוק עבדתי בגינה, השקיתי את הצמחים, שמעתי את הקול מעבר לקו מבשר לי על זה, שמחתי, אבל בשחזור לאחור המשכתי בעצם להשקות וכששונית יצאה מהבית היא שאלה אותי אם אולי התקשרו ורק אז כנראה נפל לי האסימון. כן זה משהו שמשמח אותי מאד. ושרציתי מאד. מאז שהתחתנתי רציתי את זה כי רציתי להיות חלק מהקהילה, כמו כל חבר אחר שחי פה. רציתי להרגיש שאני כמו כולם. ב-2019 נכנסתי למועמדות, אחרי שנתיים וחצי הגיע המועד והנה זה קרה ובחרו בי לחברות".
אל תפספס
מוחמד עתאמנה בן ה-38 שנולד והתחנך בכפר קרע, אינו פנים חדשות בשדות ים. הוא הגיע לקיבוץ לראשונה ב-2005. "האמת, זה לא היה משהו מתוכנן. התגלגלתי לזה. זה לא היה עניין של אידיאולוגיה", הוא משחזר, "עבדתי לפני זה בתל אביב ונשבר לי מהנסיעות. היה לי חבר שעבד בשדות ים והוא אמר לי שנחמד פה. לא ידעתי בכלל מה זה קיבוץ. בהתחלה עבדתי כלבויניק בחדר אוכל, ב-2009 התחלתי לעבוד בלוגיסטיקה בקייטרינג ומאז 2014 אני מנהל את האחזקה של 'כיף ים', שגם זה משהו שרציתי ובינתיים גם התמקצעתי בו ויצאתי ללימודים והוסמכתי לעבודות חשמל".
ההיכרות עם שונית שני, בת הקיבוץ בת ה-34, בוגרת מכללת רופין שהיום עובדת בקבוצת מרכזי השיקום "שכולו טוב", החלה עוד כשעבד בחדר האוכל והיא כבת מחצית מגילה היום. "היא היתה עדיין תלמידת בית ספר, בת 17 וחצי", מספר מוחמד. "הכרנו ככה שלום-שלום ומפעם לפעם הייתי רואה אותה גם באירועים. ב-2011 התחיל הקשר, ב-2012 הקשר הפך לרציני ועברתי לגור חלקית בקיבוץ ועדיין הייתי נוסע גם הביתה לכפר קרע. ב-2014 עברנו לגור יחד באופן קבוע בקיבוץ. הקשר התעצם ואפשר להגיד שהאהבה ניצחה. ויחד גם חרשנו את העולם, טיילנו יחד במזרח ובאירופה. עדיין אוהבים לטייל אבל עם הילד זה קצת יותר בעייתי".
"אני אוהב את החיים פה. אני אוהב את האווירה בקיבוץ", אומר מוחמד, "אני אוהב את הכנות, את זה שפה אם מישהו יש לו משהו נגדך הוא יגיד לך את זה בפנים. מתייחסים פה לכל אחד כמו בנאדם. פה אני לא ערבי או יהודי. פשוט בן אדם. גם הבן שלנו, ניל, יגדל פה גם כיהודי וגם כערבי והוא כבר יבחר את הדרך שלו. לא כופים עליו שום דבר. זה הכי חשוב. אנחנו חוגגים גם את החגים היהודים וגם את המוסלמים. אירועים משפחתיים עושים יחד. את יום ההולדת שלו חגגנו עם המשפחות גם בקיבוץ וגם בכפר".
"אנחנו מבסוטים", אומר אחמד, בן הדוד של מוחמד המצטרף לשיחה בגינה הקיבוצית של עתאמנה-שני. "מבחינתנו זה רגיל", הוא מוסיף. בועז שני, אבא של שונית שהוא בעצמו בן קיבוץ שדות ים, אמר כי "זה דבר רגיל לגמרי. בכלל לא מעניין אותנו הנושא של הדת. לא גזע או צבע עור ולא דת ולא מין ולא נטייה כזו או אחרת ואצלנו לשמחתי יש מהכול. אולי יש מישהו בשוליים שהתנגד אבל אלי זה לא הגיע ולא שמעתי אף אחד שאומר שהוא מתנגד לקבל את מוחמד. אצלנו לימדו אותנו מגיל אפס שבן אדם נשפט לפי כמה שהוא בן אדם".