עשרות מסיימי ומסיימות קורס הטיס הצטופפו השבוע בשתי שורות ארוכות יחד עם מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין, וקיבלו את פניהם של ארבעת טייסי הקרב הוותיקים, מתוך שמונה, שתקפו את הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981.
מסיימי הקורס וארבעת הטייסים ערכו צילום חגיגי במלאת 40 שנה למבצע "אופרה", כשברקע מטוס ה"נץ", מספר 107, עליו טס אלוף במיל' עמוס ידלין עד עיראק לביצוע התקיפה. "על המטוס הזה, מספר 107, המראתי דרך ירדן וסעודיה עד בגדד ב-7 ביוני 1981, מבסיס עציון של חיל האוויר שכיום נמצא במצרים. המטוס הזה מאוד יקר לליבי", סיפר אלוף במיל' עמוס ידלין כשהוא מצביע על מטוס הקרב שלפני 40 שנה היה חלומו של כל טייס בצה"ל, ומתרפק על נעוריו כאיש צוות אוויר.
תא"ל רליק שפיר שהיה במטוס המאסף של השמינייה לצדו של הטייס אילן רמון, נזכר שחצי שנה לפני המבצע בדצמבר 1980, נאספו שמונת הטייסים בחשאי, הם הוחתמו על טופס סודיות, והודיעו להם כי המטרה שעליה התאמנו במשך תקופה ארוכה, היא לא אחרת מאשר הכור הגרעיני בעיראק. "אני הייתי בשוק. משני טעמים. בכלל לא ידעתי שיש כור, ועיראק נראתה לי אז כמעבר להרי החושך. זה שוק שארך עשר שניות. ומאז התאמנו פעם בשבועיים", נזכר שפיר.
אל תפספס
הסוד הגדול בדבר תקיפת הכור רבץ על הנשמה של הטייסים אך הם לא דיברו על כך עם בני המשפחה. "הייתה התרגשות בהתחלה, לפני שעולים למטוס", סיפר אל"מ במיל' חגי כץ, שברגע הטיסה היה כבר עם ותק של עשר שנים. "אני צובט את עצמי ברגל, זו לא טיסה רגילה, ידענו שהתמונה שקיבלנו לא תיראה ככה במציאות, ושאלנו את עצמנו האם המטרה מוסוות? האם נמצאה אותה? עשר שנים גידלו אותך בשביל זה לשלושים שניות לראות את המטרה ולשים עליה כוונת", תיאר בהתרגשות.
תא"ל אמיר נחומי, מפקד טייסת 110 ומוביל רביעיית מטוסי "נץ" במבצע, חשף במהלך הריאיון כי קדמו למבצע אופרה שתי תקיפות איראניות על הכור העיראקי אך הן לא הצליחו לפגוע בתשתיות עד שחיל האוויר הישראלי הגיע. נחומי נזכר בתחושות שליוו אותו לפני ההמראה לעיראק. "הייתי כבר מפקד טייסת עם הרבה מאוד גיחות מבצעיות אבל מה שעדיין הלחיץ אותי זה שאפשל במבצע. שלא אמצא את המטרה. שאפספס. לא יהיה לי לאן לחזור אם אפספס. זה מה שעבר לי בראש".
את הטייסים ליוותה תחושה שיש סיכוי שהם לא יחזרו מהמשימה בגלל הטווח, משך הטיסה, המטוס החדש עליו טסו שלא היה מבצעי עדיין בעולם, ריבוי של סוללות הגנה אוויריות מהמתקדמות בעולם והמודיעין הדל. "מי שאמר את המילים הכי נוגעות ללב שמבהירות את כובד המשימה זה היה רפול ז"ל", סיפר נחומי על התדריך האחרון לפני היציאה. לדבריו, "הוא הגיע לתדריך מהשבעה של הבן שלו, טייס גם הוא, שנהרג בתאונה אווירית".
"אני אמרתי 'וואו, הביטחון של כל עם ישראל על כתפינו'. נחרט בראשי הרצון שלו שכולנו נחזור, הוא אמר חבר'ה 'תחזרו אליי כולם'", הוסיף. "היה קטע שהוא ניסה לשבור את המתח והביא איתו תמרים, 'תתחילו לאכול יש הרבה תמרים שם'. הבנו מה עשה נשק גרעיני במלחמת העולם השנייה. הבנו שזו יכולה להיות סכנת הכחדה ממש שלנו. של עם ישראל. הלכנו למשימה כדי לעצור את האיום הזה".
לטענת נחומי "מרכיב אי הוודאות הראשון היה המטוס עצמו, הוא לא היה מבצעי בעולם. התחלנו להפעיל אותו כמבצעי רק לקראת התקיפה. טסנו על קצה הטווח, כלומר התכוננו לזה שננחת חזרה בטיפות הדלק האחרונות, כך שכל הסתבכות קטנה, כל פתיחת מנוע מיותרת למצב מבער, הייתה יכולה לגרום לכך שלא נגיע חזרה הביתה".
המחשבה על כך שחלק מהטייסים לא ישובו לישראל זחלה ביניהם ובצמרת צה"ל. "זו טיסה מיוחדת מול איומים בתנאים מאוד קשים. לא היה לנו תצלום עדכני, לא היו מכשירי ניווט, לא היו מטוסי תדלוק, והדבר הקשה ביותר? טילי אופוזיציה. מכל הסוגים. Sa-2, sa-3, sa-6", הסביר אלוף במיל' ידלין. "אנחנו היינו בוגרי מלחמת יום הכיפורים ואמרו אז שהטיל כופף את זנב המטוס ועוד לא תרגלנו התמודדות עם סוללות טילי קרקע אוויר. זה יגיע שנה יותר מאוחר. זה היה ברור שזה להכניס את הראש לתוך לוע ארי, הגנה אווירית חזקה ביותר".
ידלין סיפר כי בצה"ל העריכו אז שהתקיפה של הכור תשיג דחייה של שלוש עד חמש שנים בבנייה המחודשת שלו. "לכן שווה לסכן את החיים שלכם", אמר להם רפאל "רפול" איתן, הרמטכ"ל דאז בתדריך האחרון. "הוא צדק", הדגיש ידלין. "בשנת 1991 כשהעיראקים פלשו לכווית, וארצות הברית עצרה אותם, אני לא חושב שהם היו עוצרים אותם אילולא הייתה להם פצצה גרעינית. סדאם חוסיין היה כובש את כווית ואת ערב הסעודית".
ידלין הוסיף כי "אנחנו קיבלנו ב-'91 תודה משר ההגנה האמריקני דיק צ'ייני, שב-'81 היה ראש המטה של רונלד רייגן ומאוד כעס עלינו אז ואף הטיל אמברגו על המטוסים הישראליים, על הטייסת השלישית של האף-16. אחרי עשר שנים הבנו כמה זה היה חשוב, והיום, אחרי 40 שנה ובניגוד למלחמות ארוכות שלקחו חודשים, רק שלוש שעות, שמונה מטוסים ו-16 פצצות שינו את ההיסטוריה".
ידלין סיפר כי מבחינתו היו כמה רגעים של מתח במבצע: "אחת כשנכנסו לעיראק, כל עוד טסנו מעל ירדן וסעודיה ידענו שאנחנו מחוץ לטווח הגילוי, ובעצם האתגר היחידי היה להשליך את מכלי הדלק הנתיקים בלי שיפגעו בפצצות. הכניסה לעיראק, שהיא מדינה במלחמה, וסוללות טילים שמחכות בעיר הבירה, זו הרגשה של גיחה מאוד מסוכנת והיא בפירוש מעלה את לחץ הדם וקצב הנשימה. טייסים יודעים שיש רגעים כאלה שהם שמים בצד את הפחדים ושאף אחד לא יספר לך שהוא לא מפחד".
תא"ל במיל' שפיר, תיאר את רגעי הלחץ. "שני מייל וחצי לפני המטרה מושכים, ועכשיו יש בערך 20 וכמה שניות, מתחילה אש נ"מ, ואתה רואה את המטרה. אתה יכול לפחד, לחשוב על מטוסי האויב, טילים שעפים, אבל עכשיו המשימה היא שהפצצות שעזבו את המטוס יפגעו בול במטרה. זהו. ואז אתה מרגיש את השני טון נופלים מהמטוס, שבירה חזקה כדי שאם יש טיל באוויר ננסה להתחמק, הפיכה של כנף - לוקח שבע שניות מהרגע שהפצצות עוזבות את המטוס עד שהן פוגעות - הופך את הכנף, מסתכל, יש שנייה וחצי להסתכל וכל הכור עולה באוויר בסלואו מושן, רסיסי הכיפה, אלפי רסיסים, זה נראה כאילו שאתה בסרט בלי ווליום כי לא שומעים בקוקפיט, זה רגע של 'כן. עשינו את זה'".
"מיד בסיום השבירה לגובה נמוך, בודק שאילן (רמון) על ידי, אנחנו בגובה טיסה של עשרים מטר, מאוד נמוך וטסים במהירות עצומה 300 מטר לשנייה. עשינו את זה. אין סיכוי שיישאר שם משהו אחרי הטלת 14 טון פצצות ועוד שתיים על יד, זה היה ברור שזה הצליח", הסביר שפיר.
מבחינת תא"ל במיל' נחומי היו לא מעט רגעים מורכבים בתקיפה כשרגע אחד היה מותח יותר מכולם. "אחרי התקיפה נדרשנו לדווח קוד - 'אני בסדר', משמע תקפתי ואני בסדר. לאחר מכן, עוברים את כל שרשרת הכוח ורק אחד לא עונה בקשר, הסרן היחידי בין כל התוקפים היה אילן רמון. הוא היה אצלי ברביעייה. ברגע שטייס לא עונה בקשר צריך לחפש פטריה על הקרקע. לחפש מטוס שהתרסק, השערות שלי עמדו, פתאום הוא ענה. כל המתח ירד ושרנו בלב בדרך הביתה".
"אין נשק גרעיני בעיראק ולא יהיה", ממשיך נחומי. "זה הישג. אי אפשר להתווכח איתו. נוצרה תובנה שמדינת ישראל לא תוכל להשלים עם זה שמישהו ברדיוס של המטוסים שלה יקים כור גרעיני. אני חושב שאלו מסביבנו מבינים את זה", הדגיש נחומי.
במשך שנים ארוכות התחבטו טייסי המבצע אם הפגיעות שלהם היו מדויקות. כשנכנס ידלין לתפקיד ראש אמ"ן, הוא סייע בחשיפת התעלומה. "נפגשתי עם בכיר בארצות הברית בתקופה שאני ראש אמ"ן, והוא ביקש לקבל מודיעין מאוד מסוים שיש אותו רק במדינת ישראל", שחזר ידלין. "אני אומר לו: 'תן לי לחשוב'. חוזר לארץ. מקבל את האישורים להעביר את זה לאמריקנים, ואז מוסיף לזה עוד משהו, ואומר לו: 'תראה אנחנו אף פעם לא קיבלנו תצלום אוויר של איך נראה אוסיראק, הכור הגרעיני, יום לאחר התקיפה. אני רוצה לראות איפה פגעו הפצצות".
"אני יודע שהראיתם לעברי (מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף במיל' דוד עברי, א"ב) ולרפול וסגרתם. לא הראיתם לנו אף פעם. אני מבקש שתוציאו לי תמונה מהתצלום האווירי", ממשיך עברי. "ככה הבאנו את התצלום של הפגיעות והיום אנחנו יודעים איפה פגעה כמעט כל פצצה. הציון למבנה שלנו? הוא מאה. הכור הושמד, כולנו חזרנו בשלום, ואפילו פצצה אחת שלא התפוצצה, עיכבה אותם בפינוי הכור ובניסיונות לבנות אותו מחדש".
בראייה לאחור התייחס ידלין לפרויקט הגרעין האיראני, ואמר כי יש כמה דרכים לעצור בניית כור גרעיני. "אפשר לעצור בהסכם וכדאי שיהיה הסכם טוב, לא כמו ב-2015. אפשר בשינוי מאזן ההחלטות, התועלת והעלות של מקבלי ההחלטות בעיקר על ידי סנקציות. אפשר לעצור אותם באמצעות כלי תקיפה אחרים, שיכולים להגיע למקומות רחוקים, ולעשות שם נזק. אפשר לקוות גם שהמשטרים יתחלפו ולא יהיו כאלה שמכריזים על השמדת ישראל, כמו המשטר הנוכחי באיראן".
"התקיפה היא הברירה האחרונה אחרי שנכשלו כל הדרכים האחרות וכל האסטרטגיות האחרות", מדגיש ידלין. "כדי שתקיפה תהיה אפשרות, היא צריכה להיות ריאלית ומאוד אמינה, כי אם אין תקיפה בסוף הדרך, האסטרטגיות האחרות לא יעבדו. לא יהיה הסכם. לא יהיו סנקציות. לא תהיה אפשרות להגיע לאסטרטגיות שלא מחייבות תקיפה. חיל האוויר, או מרכיבי כוח אחרים שיש לישראל, חייבים להיות מוכנים לצאת לעצירת תכנית גרעין. במידה ולא נעשה את זה, אז לאיראן, שרוצה בהשמדת ישראל, תהיה פצצה גרעינית".
במפגש בין טייסי מבצע אופרה הוותיקים לבין דור טייסי הקרב הצעירים, שאל אחד הטייסים הצעירים: "מהן נקודות הדימיון ומהן נקודות השוני בין הפעילות המבצעית שמחכה לנו בעתיד לבין הפעילות המבצעית שהייתה בעבר?". תא"ל שפיר בחר לענות לשאלה בדרך מיוחדת: "אתה חייב להבין, אתה תעלה על המדרגות של המטוס. אין להסתכל אחורה. אין דרך אחרת. אין אשת לוט. קיבלת כנפיים? אתה מחויב לכל החיים, ואת החיים שלך".