ההיסטוריון יובל נח הררי טוען כי ההמצאה החשובה ביותר בהיסטוריה של משק האנרגיה נמצאה למיליוני בני אדם מתחת לאף במשך אלפי שנים. הם הרתיחו מים עם ירקות כדי להכין מרק, שכחו את הסיר על האש, ואז המכסה התרומם והמים "גלשו". רק בסביבות השנה 1700 הומצאה מכונה פשוטה שהשתמשה באנרגיה הזאת, כדי לשאוב מים מתוך מכרות פחם. ההמצאה הזאת הייתה בעצם מנוע הקיטור הראשון. לקחו עוד יותר ממאה שנים עד שמישהו חשב להשתמש באנרגיה הזאת כדי לשנע בני אדם ולא רק מים.
ב-15 בספטמבר 1830 נפתח קו הרכבת המסחרי הראשון בעולם, בין ליברפול למנצ'סטר. להגיד שזו הייתה המצאה ששינתה את העולם זה אנדרסטייטמנט. יובל נח הררי משבח את ההמצאה לא רק בשל השימושיות שלה, אלא בשל המהפכה הפסיכולוגית שהיא מייצגת. התודעה האנושית נפרצה עם ההבנה שניתן לרתום אנרגיה מסוג אחד ולהמיר אותה בעבור אנרגיה מסוג שונה. אפשר היה להיזכר במסקנה הזאת היום, כששרת התחבורה הכנראה-יוצאת מירי רגב ניצלה את הטקס לציון תחילת נסיעות המבחן של הרכבת הקלה לצרכיה הפוליטיים וטינפה על ראש הממשלה הכנראה-נכנס נפתלי בנט. כל כך הרבה אנרגיה על כלום.
השרה דפקה כניסה מהסרטים, כשהגיעה עם הג'יפ הממשלתי שלה עד לדוכן הנואמים, בזמן שרכב השרד השחור נוסע על מסילת הרכבת. כמה הולם. רבים ביקשו לעשות איתה סלפי. יש לציין שרוב המצטלמים היו אזרחים סינים שעובדים בפרוייקט הרכבת הקלה. לא ברור אם הם ידעו מי היא, אבל משהו באנרגיה שאופף את השרה שינע את הסינים אליה לתמונות מחוייכות. לזכותה של השרה רגב, היא זרמה בחיוך עם כל אחת מהבקשות לצילום. במובנים מסוימים, היא ידעה, זו גם המסיבה שלה. מסיבת פרידה ליתר דיוק.
להוציא את ההשתלחות המיותרת אך צפויה של השרה רגב, זה היה בסך הכל מעמד מרגש לכל מי שחי במדינה הזאת וממתין כמו כולם במשך מי-זוכר-כבר-כמה-זמן למערכת החדשנית להסעת המונים בגוש דן. לחכות בתחנה, לראות את הרכבת מגיעה, להתרחק קצת משפת הרציף (כמו שאומרים באינגליש: "מיינד דה גאפ") ואז להידחף יחד עם מלא אנשים לתוך קרון שאין שום סיבה להידחף אליו כי יש בו מקום לכולם אבל יאללה, בכל זאת צריך איזה טאץ' מקומי.
המילה "מרגש" חזרה שוב ושוב כשהרכבת החלה את הנסיעה שלה, ואכן, לכל מי שבילה את העשורים האחרונים שלו במדינה הזאת ושמע על הרכבת הזאת כסוג של פנטזיה שלעולם לא תתגשם - מדובר בעניין מרגש שמבטל כל ציניות. אלא שבסופו של דבר מדובר ברכבת חשמלית קלה, לא משהו שלא הכרנו קודם. למעשה, למעט כמה שיפורים קוסמטיים, הקרונות מזכירים להפליא את אלה של הרכבת הקלה בירושלים. כן, יש הבדל משמעותי אחד - מיזוג האוויר שמתאים יותר לאקלים התל אביבי. כבר ניתן לדמיין את הגברות שיתעטפו בצעיפים לכבוד עלייה לרכבת הקלה, גם באוגוסט.
תמונות מנסיעת המבחן של הרכבת הקלה
מספרים על רכבת העמק המיתולוגית שנסעה כל כך לאט, עד שלפעמים ניתן היה לראות מהחלון אנשים רוכבים על חמורים ועוקפים את הקטר. קשה היה שלא לחשוב על הסיפורים האלה בזמן נסיעת המבחן הארוכה והדי מייגעת על ציר ז'בוטינסקי. הנסיעה התחילה בהתרגשות אנושית טבעית. אפשר היה לדמיין את אלי גורנשטיין שר לכולנו באוזניים את שיר הנושא של רכבת ההפתעות: "הנה באה הרכבת וכולם נוסעים". לא היו לנו כרטיסים, רק ריקוד ומנגינה. אלא שהנסיעה, שהייתה אמורה להיערך כ-20 דקות במסלול מעגלי קצר במרכז פתח תקווה נמשכה לבסוף יותר משעה באיטיות מייאשת, אל מול הנוף הפסטורלי של בית החולים בילינסון.
ההתלהבות הראשונית מהפלא החדש שצץ לו במרכז ישראל, התחלפה בדיכאון הקיומי של נסיעה בתחבורה ציבורית. אנשי נת"ע (נתיבי תחבורה עירונית) הבטיחו שזו לא תהיה מהירות הנסיעה האמיתית של הרכבת, ומדובר רק באילוץ של נסיעות המבחן. כך או כך, גם במהירות איטית, אפשר היה לחוש במשק כנפי ההיסטוריה מסביב לקרון הרכבת של הקו האדום.
מירי רגב עצמה נטשה את הנסיעה באמצע הדרך. הג'יפ השחור שלה הגיע לאסוף אותה ליד הסניף הראשי של "פלאפל 4 טעמים" וגרם לפקק תנועה לאורך אחד הרחובות הכי מעיקים בישראל. משם היא המשיכה לחנוך אוטובוס קומותיים, פיתרון תחבורה שכבר היה קיים בישראל וכעת עושה קאמבק ראוי. פתח תקווה לא תהפוך ללונדון עם האוטובוס הזה, אבל אפשר להשאיר את הציניות בצד. כל צעד שמטרתו עידוד נסיעה בתחבורה ציבורית ראוי להערכה. ושוב, קשה שלא להתבאס על כך שאישה עם האנרגיה של מירי רגב בוחרת להשקיע כל כך הרבה מהיתרונות שלה בריבים מתוקשרים עם רוני דניאל, במקום בסיבה שלשמה היא נבחרה. עכשיו יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי.
"אני מקווה שזה לא יקרה, אבל אנחנו ערב השבעה של ממשלה שלא נבחרה על ידי הציבור. אף אחד לא בחר בבנט", אמרה השרה רגב בנאום החגיגי שלה והבטיחה להעביר את המשרד בצורה "טובה ואיכותית". השרה המיועדת לתפקיד מטעם הממשלה החדשה היא מרב מיכאלי, שמוזכרת תכופות כמישהי שעשתה ויתורים גדולים למען כניסה לממשלה והסתפקה בתיק קטן. זו טעות לחשוב על משרד התחבורה כתיק קטן, בטח בשנת 2021.
מיכאלי תצטרך להמשיך וללוות את הפרוייקט הכל כך חשוב של ה"דנקל", השם העברי שאישרה השרה רגב לרכבת הקלה (לא מן הנמנע שההחלטה הראשונה של מיכאלי בתפקיד תהיה להחליף את השם הנוראי הזה). חשוב לא פחות, מיכאלי תצטרך להניע את הקמת מערכת קווי המטרו שאמורה לחבר את ערי הלווין הפרבריות המרוחקות לתל אביב. מדובר בפרוייקט יקר, בעלות מוערכת של 150 מיליארד שקל. מדובר באחד הפרוייקטים הכי חשובים ושאפתניים, ולבטח הכי יקרים, שעומדים כרגע בפני המדינה. פרוייקט שישפיע על העתיד של ישראל והאזרחים שלה. הלחצים שיופעלו על השרה החדשה לשנות, לבטל, למסמס, לעגל פינות או לחפף בתכנית יהיו גדולים. מדובר בהחלטות הרות גורל שיש לעשותן בשיקול דעת ואחריות, בהתייעצות עם מומחים ואנשי מקצוע - אך בסופו של דבר, היא תהיה זאת שתצטרך לחבר את התחבורה הישראלית למאה ה-21. אחרי שנים בפוליטיקה בתפקידים אופוזיציונים בעיקר, הגיע הזמן של מיכאלי להוכיח שהיא יודעת לשנע את האנרגיה הביצועית שלה למקום הנכון.