ההתמודדות לנשיאות לימדה אותנו שאפשר גם אחרת. אפשר ששני המתמודדים לא יסנטו זה בזו, יעליבו, ישמיצו, יפגעו. מי שהאזין לנאום המפסידה, מרים פרץ, לא יכול היה שלא להזיל דמעה. לא רק אצילות אלא גם עוצמה של מחויבות למדינה ולאזרחיה. צדקה נכדתה של מרים: כולנו רואים בה נשיאת הלבבות.
יצחק הרצוג אינו רק נשיא. הוא גם לא רק יו"ר הסוכנות, יו"ר האופוזיציה או שר. הרצוג הוא בנאדם אהוב, איש רעים, אנושי ואהוב. וגם זו בשורה טובה: פוליטיקאים יודעים להעריך אנושיות. האגדה כאילו פוליטיקה ומנהיגות הם שדה בר לאנשים כוחניים הוכחה כטעות. אולי, ילמדו מכאן עוד פוליטיקאים שהאנושיות - משתלמת.
הנשיא החדש ייכנס למשכן ברגע משבר לאומיים: קיטוב אזרחי, משבר פוליטי חריף, עימות בין הרשויות. משימתו תהיה מורכבת וקשה: עליו לקרוא למרד נגד נאום השבטים של הנשיא ריבלין. לא מפני שהוא היה לא נכון, אלא מפני שעתה עלינו להילחם בשבטיות, במגזריות, בפילוג ובפיצול. על הנשיא להוביל את ישראל למסע מייסר: משבטים לעם. הסכמה עם מבנה דיכוטומי של שבטים תמשיך לפרק את ישראל, תייצר מובלעות ואוטונומיות.
לקריאה נוספת:
בית הנשיא אינו רק מקום של חיוך והארת פנים אלא מפעל לאומי להובלת תהליך של יצירת זהות ישראלית מתחדשת. הנשיא החדש חייב להפוך את הטרקלין לקודש הקודשים של דיוני זהות, ברור סוגיות של מהות. על בית הנשיא להיות מקום מאתגר, מקום שמחייב אותנו לשאול את עצמנו: מי אנחנו?
וגם, בית הנשיא חייב להפוך למראה. לשקף לנו איך אנו נראים ברגעים של שפל. לא לדבוק בנאומים פלסטיים ובמילים ריקות מתוכן. נשיא איננו דמות מחמד, ואל לו לחשוב על היותו דמות אהובה. נשיא הוא גם מי שנוזף, בעדינות; מטלטל, ברגישות.
ביום המרגש והמיוחד, מותרת סנטימנטליות, רגשנות מידתית, גאווה לאומית: מכובדי, יצחק בוז'י הרצוג, ורעייתו מיכל: יחי יחי יחי נשיא המדינה, תחי תחי תחי מדינת ישראל.
הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת פנימה