העוצמה של שדרות מתחילה בחיבור המופלא בין האנשים

שמים חפים מפשע מתכחשים
לכל מה שהיה.
ודומיה.
וארץ ירוקה וריחנית,
והמבול היה ואין מעיר.

השיר המקסים הזה "הכחשה", של לאה גולדברג, משקף בעיניי את הפער הקיים בין המציאות החיצונית לחוויה הפנימית של האדם המתגורר בשדרות ובעוטף עזה. חיים מלאי ניגודים: בין ייאוש ותקווה, סדר וכאוס, שגרה וחירום, הישרדות וצמיחה.

על אף שמדינת ישראל כולה קיבלה לאחרונה "הצצה" למה שקורה בשדרות ובעוטף כבר 20 שנה - עדיין, זר לא יבין זאת. 20 שנה של טראומה. 20 שנה של חוסן. סיפור של מורכבות. זהו סיפורם של הקהילות בעוטף. תושבים המנסים לבנות בית בתוך עצמם. מקום שיוכלו לחזור אליו כשהעולם בחוץ דוחק.

הוראות הבנייה וחומרי הגלם זה מה שהם מביאים מתוכם: ניסיון רב שנים ורב אירועים, כוחות נפש אדירים וקהילה שאין שנייה לה בעולם כולו. עם ערכים של ערבות הדדית, אכפתיות וסולידריות חברתית, המשתקפת דרך המנהג של פאני לפתוח את דלת הבית כשיש "צבע אדום", כדי שמי שעובר בחוץ - יוכל להיכנס למרחב מוגן. ודרך הסיפור המרגש של אורלי ושרון בן שושן שניסו בכל כוחם להנשים את עידו הקטן ז"ל שנהרג מפגיעת הרקטה ב"שומר החומות". גם דרך רמי משכונת משה זרח שארגן עוגות לשכנים שלא עלה בידם לנסוע להפוגה בימים הקשים, או דרך התושבים שגרים בבניין החמסה, שספג פגיעה ישירה, שעברו בית-בית, תמכו אחד בשני והגישו סיוע. שנים של התמודדות משותפת, יצרו חיבור בין אנשים. שותפות גורל.

שדרות היא מודל ודוגמא לחוסן קהילתי אמיתי. לא כסיסמא, אלא הלכה למעשה. אנשים עם לב ענק, שיוצאים מגדרם ומחוללים תהליכים משני חיים בתוך מציאות מטורפת ובלתי אפשרית. 11 שנים אני עובדת בעיר המופלאה הזו. נמשכת אליה כמו פרפר לאש. מחוברת לשדרות ולאנשיה בעבותות של אהבה. נפעמת כל פעם מחדש מהכוחות שיש כאן. מהבחירה לחיות חיים מלאים של פנאי, תרבות ויצירה, על אף ולמרות. מהנהגה שמשקיעה בלי הפסקה בפיתוח ובבנייה. משתאה מהיכולת לצמוח ולגדול מכל אירוע, קשה ככל שיהיה.

אנשים רבים יוצאים למסע רוחני לחיפוש וגילוי הכוחות שבתוכם. אין צורך לנסוע למקומות רחוקים... בואו לשדרות. המפגש עם "רוח המקום" הוא מסע. מסע שדורש אומץ לגעת בפחד ובכאב, אך סופו גילוי של עוצמה אנושית וכוחות התמודדות.

בואו לשדרות. תסתכלו עליהם. תפגשו את עצמכם. תחוו רגעים אנושיים, שיש בהם את היכולת לומר גם משהו על עצמנו. על האור והצל שבתוכנו. על הפגיעות והסדקים, על הצורך להיאחז באיזה "סדר טוב" והגיוני, גם כשהמציאות עולה על כל דימיון... תגלו עד כמה שבריריים הם החיים ובעצם - אנחנו. תקבלו שיעור עצום על היכולת לשאת מורכבות. היכולת הזו בונה חוסן נפשי.

מפגש עם תושבי שדרות, הוא מפגש עם תעצומות הנפש, כוח החיים, האופטימיות והאמונה. זה מפגש עם מי שלא מאבד תקווה. לעולם. שמשוכנע שמחר יהיה טוב יותר. שחייב להיות. שבוחר באפשרות לגדול, באפשרות לעשות טוב וכל יום כזה הוא ניצחון עבורו.

מובטח לכם מפגש קסום ביופיו, בפשטות שבו, בעוצמה של הרכות והשיח הפתוח, של לבבות המכירים לעומק ולרוחב מהי התמודדות. שיח שלאחריו - כבר לא תהיו אותו דבר. כמדינה שמתמודדת עם טראומה לאומית לאורך כל חייה כמעט, שדרות היא תמצית הישראליות. חיים המתנהלים בין שני סיפורים: אישי ולאומי, ששזורים זה בזה.

סיפור שלא תם עדיין ויש בו בסיפור הזה פרק, שרק הם לבדם - יכולים לכתוב. ואפשר לקוות שאולי, כשהכול יסתיים, הפרק הזה ימשיך להיות חרוט על לוח לבנו, אזרחי מדינת ישראל כולה ויהווה עבורנו השראה לרוח הגדולה של נפש האדם.

הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות