נשמע שאין יותר סיפור של "ישראל הראשונה" מול ''ישראל השנייה" מאשר המערכה על הנשיאות: בוז'י הרצוג מול מרים פרץ.
קרב סטריאוטיפי כמו בהזמנה: בצד השמאלי של הזירה יצחק בוז'י הרצוג, בן האצולה הישראלית. הוא נכדו של הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בנם של נשיא המדינה חיים הרצוג ושל אורה הרצוג מייסדת "המועצה לישראל יפה", עורך דין שותף במשרד עורכי דין יוקרתי, מזכיר הממשלה בממשלת ברק, נחקר בפרשת עמותות ברק שהשתמש בזכות השתיקה ובכל זאת הדבר נסלח לו, התיק נסגר מחוסר ראיות והמערכת הפוליטית חיבקה אותו עד שנבחר למנהיג מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.
בצד הימני של הזירה מרים פרץ, בת העניים שעלתה ממרוקו למעברת חצרים בגיל עשר. ההורים איטו ויעקב אוחיון, דווקא "לא עבדו אצל המלך'' כמו שהיא מספרת בחיוך, אלא מה שכונה פעם בלשון גנאי "שלוחים'' מהרי האטלס. עם המון תמימות ואמונה ואהבת עם ישראל. והיא ילדה שבונה את עצמה מכלום. זוכה בפרסי הצטיינות בבית הספר, בוגרת תואר בספרות והיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון, הולכת עם בעלה לגור בשארם א-שייך כשדיין מכריז "מוטב שארם א-שייך בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייך", מפונה מביתה אחרי הסכם הנסיגה מסיני. פרץ בונה קריירה חינוכית מפוארת כמנהלת בית ספר ומפקחת במשרד החינוך, מחנכת את ילדיה לתת למדינה ולעם ישראל כמה שיותר, שולחת את כל ארבעת בניה לסיירת גולני. שניים מהם, סגן אוריאל פרץ, ורס''ן אלירז פרץ לא חוזרים.
ואם לא די בזה, ההערכות באשר לזוכה בקרב הזה הפוכות לתמיכת הציבור. אם בסקרים של דעת הקהל הרחב ניכר רוב מרשים של אזרחי ישראל שרוצים את מרים פרץ כנשיאה, ההערכות לגבי דעת חברי הכנסת שיצביעו ויקבעו הן כי ניכר רוב מרשים מצדם שיתמוך בהרצוג לנשיאות.
ודווקא כשברקע כל המתח החברתי הישראלי הזה, מדהים ומעורר אופטימיות לראות עד כמה מדובר במערכה מכובדת ונטולת לכלוכים. הן מצדו של הרצוג, מהדמויות הכי מקרבות בציבוריות הישראלית, והן מצדה של פרץ.
פעם סיפרה לי מרים פרץ בחיוך את הסיפור הבא: כשעלינו לארץ היה מבחן שקראו לו סקר, זה מבחן שמיין את הילדים בכל הארץ - מי לכיתה מקצועית ומי לכיתה עיונית. אני נכשלתי במבחן. ברור למה. כי השאלות ששאלו ילדה במעברה זה " בכמה זמן תתמלא בריכה שעומקה איקס ורוחבה וואי?". מי ראה בריכה במעברה. אם היו שואלים אותי על הפרינה (הלחם המרוקאי) של אמא שלי הייתי אומרת בדיוק מה גודלה".
אחר כך סיפרה את הסיפור העצוב, "המורה קראה לאבי שיבוא" ועל החוויה הלא נעימה שהייתה לה שם. לסיום אמרה: "וככה התקבלתי לכיתה מקצועית, לא עיונית, בזכות מורה אחת''. לא הבנתי אז איך הסיפור המכעיס לכאורה נגמר בנימה אופטימית ובלימוד זכות, אבל כזו היא מרים פרץ וזה המסר שלה. האישה הזו ראויה להיות נשיאה לא בגלל הבשורה המזרחית הבאמת מתונה ומקסימה שלה אלא בזכות הבשורה הציונית הנחושה והישראלית שלה.
כמה מרגש יהיה אם נשמע עוד זמן קט את הקריאה "תחי נשיאת מדינת ישראל" ונשיב בחיוך: "תחי" "תחי" "תחי".
אבישי בן חיים הוא עיתונאי ופרשן ערוץ 13