אני עוקבת בייאוש הולך וגדל על המגזר החרדי, בצד הדאגה מהלחימה עם הפלסטינים וההתנגדות הערבית בתוך מדינת ישראל.
אסונות מירון וגבעת זאב שפקדו אותנו לאחרונה הם קצה קרחון לחשיפת ההפקרות של מנהיגות המגזר החרדי לאנשיו והיד, לצערנו, עוד נטויה. עקבנו בכאב אחר הפרת החוק וההנחיות, אחר הביטול והבטלות מהתראות של כוחות הביטחון והרשויות. הפרות אלו, שהן שיטתיות ומתקיימות לאורך שנים, הפכו למדיניות שלובה באידיאולוגיה אנטי-ציונית של ראשי המגזר. ביטול ציות לחוק ולממסד ומנגד שימוש וניצול משאבי מדינה, וכל המרבה הרי זה משובח.
הטענה כי הכל בידי שמיים ובשם השם הַפֻּרְעָנֻיּוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת לבוא לעולם, פותרת כביכול את המנהיגות החרדית מציות לחוקים ולמשפטים, שהרי אין בידם לשנות את המציאות. בפער אמוני גדול זה לא נותר אלא להגיש את חשבון העלויות של כוחות הביטחון, ההצלה והרפואה בכל מחדל למנהיגות זו ויבחרו איך לממן זאת מערבות של בורא עולם או קופת צדקה.
לקריאה נוספת:
החברה החרדית מונה כיום 13 אחוז מכלל החברה הישראלית (עפ"י נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה 2020) והגידול שלה בעשורים הבאים צפוי להדביק את הנתונים בירושלים כיום, שליש מתושבי העיר (שגם הוא ילך ויגדל). במצב זה לא נוכל כחברה, גם אם נרצה, לשאת בנטל.
זכיתי ואני מכירה חרדים וחרדיות הפועלים יומם וליל למציאות אחרת, לוקחים אחריות ורואים עצמם חלק מהחברה הישראלית. אם הם היו הרוב, ובעלי עמדות הכוח וההנהגה הייתה תקווה. אבל, הם לא, ולא יהיו, בעתיד הקרוב והרחוק גם יחד.
במציאות זו, והעתיד לבוא - אין לנו אלא להציע לאחינו החרדים: קבלו על עצמכם אכיפה מחמירה לכל הפרות החוק שהן, שלילת תקציבים הניתנים כחלק מעסקנות חרדית והגבלת הכוח הפוליטי המסחרר או שנאלץ להיפרד, גירושין בהסכמה הקמת רשות חרדית שתנהל ותתנהל בעצמה.
כמו זוגיות שמגיעה אל קצה, נדמה לי שהזוגיות של הציבור הכללי בישראל עם המגזר החרדי מתקרבת אל נקודת האל חזור שלאחריה כבר לא תהייה למערכת היחסים החד צדדית הזאת עוד תקנה.
הרבה עינבר בלוזר שלם היא מנהלת 'רשות הרבים' - הפורום הירושלמי לארגוני יהדות ישראלית בירושלים