בסיומם של 11 ימי לחימה קשים בין חמאס וישראל, עם יותר מ-230 הרוגים פלסטינים ו-12 הרוגים ישראלים, עשרות אלפים שאיבדו את בתיהם בעזה ויותר מאלף מתושבי הרצועה שנפצעו, חוזרים חמאס וממשלת ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה החלה המערכה. ישראל מאפשרת כבר היום (שישי) הכנסה של סחורות לרצועה, בעוד חמאס (כנראה) יכפה הפסקת אש על כל הפלגים באשר הם, כולל אותם אלה המכונים "הסוררים".
במילים אחרות, עידן השוחד שבו ממשלת ישראל מאפשרת העברה של כספים והקלות בשווי מיליארדי דולרים (במצטבר מאז 2012), בתמורה לכך שחמאס ישמור על השקט, יוותר על כנו - אך עם משתנה אחד לא ברור לחלוטין: עד מתי הפסקת האש הזו תחזיק מעמד. לנוכח התוצאות של המבצע, ספק אם הפסקת האש הזו תשרוד חמישה חודשים, בוודאי שלא חמש שנים.
שני הצדדים יוצאים בשן ועין, עם הישגים מסוימים אך גם כישלונות ומהלומות לא פשוטות. המנצחים הגדולים הם חמאס וראש הממשלה בנימין נתניהו, מהסיבה הפשוטה שהמבצע בעזה ישאיר את נתניהו בבלפור, ושחמאס כבר מצטייר כמנצח האזורי של המלחמה, בעיקר ברחבי העולם הערבי ובזירה הפלסטינית (פחות בכל הקשור לרצועת עזה). המפסידים הגדולים של הסבב הנוכחי, הם כרגיל תושבי רצועת עזה ואזרחי ישראל ולא רק תושבי הדרום, אלא כל אלה המתגוררים בתל אביב ודרומה.
בין לבין נמצא צה"ל, שרשם הישגים משמעותיים במסגרת הלחימה הטקטית בחמאס: פגיעה במערך המנהור ("המטרו") ובמערך ייצור הרקטות של הארגונים בעזה. יחד עם זאת צה"ל לא הצליח להביא להפחתה דרמטית במספר שיגורי הרקטות מעזה לישראל ולא הצליח לפגוע במפקדים הבכירים ביותר של חמאס. אלה נותרו ללא פגע. גם מספר הפעילים הצבאיים של חמאס שנהרגו במבצע הזה נמוך יחסית ורוב לוחמיו הצליחו לשרוד את התופת האווירית שהנחית עליהם חיל האוויר.
במישור הטקטי, חמאס לא רשם הישגים ניכרים. הרקטות שלו ברובן יורטו או שלא פגעו, והניסיונות שלו לייצא פיגועי איכות מעזה כשלו. אולם חמאס שיצא להרפתקה הצבאית הזו ביום שני לפני 11 ימים עם שיגור של שש רקטות לעבר ירושלים, הצליח הרבה מעבר למצופה במישור האסטרטגי, כלומר, בצירופן של זירות חדשות ללחימה שלו: שיגורי רקטות מלבנון, מהומות בגדה המערבית ואפילו כמה טילים מסוריה. מעבר לכך, חמאס הצליח לייצר ברחבי העולם אשליה שלכאורה ישראל היא התוקפנית והיא שיזמה את המלחמה - בעוד שבפועל היה זה חמאס שפתח במלחמה במטרה אחת ברורה: לפגוע קשות בפתח וברשות הפלסטינית. הישראלים במקרה הזה היו מטרת משנה.
וכאן בעצם הצלחתו הגדולה של הארגון: כשפלסטינים או מוסלמים תוקפים יהודים בניו יורק ולוס אנג'לס, כאשר עריה המעורבות של ישראל בוערות, ראשי חמאס בהחלט יכולים לנשום לרווחה ולהתפעל מההישג שלהם. עם הבתים ההרוסים של עזה ועיי החורבות במרכז העיר הם כבר ידעו להתמודד וישקמו את מה שנפגע באמצעות כסף קטארי כנראה, שיועבר לרצועה בברכת לא אחרת מאשר ממשלת נתניהו.
ולאן כל זה הולך?
וכאן בעצם מגיע המחדל הגדול של המלחמה הזו. האסטרטגיה השערורייתית שבה נקטה ממשלת נתניהו במשך יותר מעשור, הובילה להפיכתו של ארגון הטרור למפלצת צבאית, כזו המתחרה בחיזבאללה ומצליחה להביך את ישראל פעם אחר פעם. ישראל של נתניהו היא שנקטה במדיניות הבדלה מופרכת, לא הגיונית, שנבעה מסיבות פוליטיות בלבד: להחליש את הפתח והרשות כדי שלא יהיה פרטנר לנהל איתו מו"מ, ולחזק את חמאס באמצעות כספים והקלות כדי לטעון שאין פרטנר לנהל איתו מו"מ.
ישראל עצרה העברת כספים לרשות כדי להפסיק את תשלום משכורות האסירים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל (ובצדק), אך באותה נשימה אפשרה העברה חודשית של 30 מיליון דולר במזומן לידי חמאס, למרות שהבינה שיש סיכוי גבוה שחלק מהכסף הזה יגיע לזרוע הצבאית. כך גם היה בכל הקשור לסחורות הדו שימושיות. המלט שאפשרה ישראל להכניס לרצועה, שימש בין היתר לבניית המנהרות. ייתכן ש"ההשקעה" הזו של ממשלת נתניהו בחמאס השתלמה לו - בסופו של דבר מוחמד דף והזרוע הצבאית שהחלו במלחמה, הם אלה שהצילו את עתידו הפוליטי וסיכלו ממשלת שינוי.
ולאן זה הולך כעת? קשה לומר. מקור בכיר בחמאס שהתראיין לעיתון אל-אחבאר המזוהה עם חיזבאללה, אמר כי "התנועה עוקבת אחר הצעדים של 'האויב' בירושלים ושייח' ג'ראח... וכפתה משוואה של הפצצת היישות הישראלית במקרה של גירוש תושבי השכונה". כלומר: התיאבון של חמאס עדיין לא נעלם וייתכן מאוד שבקרוב, לנוכח פעילות ישראלית כזו או אחרת בירושלים, חמאס יתפתה לשגר רקטות או יאפשר לאחד "הארגונים הסוררים" לעשות זאת. זו המציאות שאנו עלולים להתעורר אליה, כבר בימים הקרובים, לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה.