מחפשים תמונת ניצחון? אל תחכו. בואו היום לשדרות ותקבלו אותה. והאמת, לא הייתם צריכים לחכות למבצע, תמונת הניצחון צולמה עוד לפני שהוא התחיל. לא מאמינים, תסתכלו על הנתונים האלה: בשנת 2001, אז שוגרה הרקטה הראשונה לשדרות, חיו בה 19,200 תושבים. 20 שנה עברו. 20 שנה של ירי רקטות, אזעקות, אלפי נפגעי חרדה, פצועים והרוגים, והיה אך טבעי שהתושבים יעזבו, לפחות חלקם. אז זהו שלא, הפוך. היום חיים בשדרות 30,949 תושבים. קראתם נכון.
בואו להתחזק. אל תבואו לדרום כדי לרחם עלינו, אנחנו לא זקוקים לרחמים, תבואו כדי להבין וללמוד כיצד מתמודדים שנים ארוכות תושבי הדרום עם המתח והחרדות עם הרקטות והפצמ"רים, עם בלוני התבערה וטיסני הנפץ.
לכל הכתבות בפרויקט וואלה! באים לדרום
לקריאה נוספת:
לא הכול מושלם בדרום ודי רחוק מזה. אלפי ילדים נשים וגברים פונים אל מרכזי החוסן לא רק בעתות של מבצעים, הרי החיים פה הם סבב אחד גדול שמתפרש על כמעט 20 שנים. כל זיקוק בשמים או טריקת דלת והילדים שלנו רצים לממ"ד, כי ככה הם התרגלו. בכלל, זה שתושבי העוטף מדברים על זה שהם רגילים למצב המתמשך הזה, רק מזכיר לנו את הטירוף.
גיא הוא תושב קיבוץ כרם שלום, שגם מבחינת תושבי העוטף נחשב לקיבוץ "מפחיד". גיא לא מוכן לעזוב את הקיבוץ גם בזמן מטחים של 50 רקטות. זה הבית שלי, הוא מזכיר לי בכל פעם ואולי גם לעצמו. יש חלק מתושבי בדרום שרואים על מסכי הטלוויזיה את האזעקות בגוש דן ואומרים "עכשיו הם יבינו סופסוף מה שאנחנו עוברים" - אני לא מהם. אני לא רוצה שתושבי תל אביב יחוו את מה שחווים פה בדרום ובעוטף עזה, הם שם חיים במדינה נורמלית, אנחנו לא. לא, זה לא נורמלי להיות תושב הדרום בתקופות הסלמה וגם בתקופות של "שקט מדומה", כשהמילה הדי דוחה "טפטופים" חוזרת על עצמה.
בין מבצע לסבב ואיך שלא תרצו לקרוא לזה, תושבי העוטף חיים במתח. שיבולי החקלאים עולות באש מבלוני תבערה הם דבר שכיח בנוף הדרומי. תושבי הדרום לא מבקשים נדבות, ובכיינות לא נמצאת פה - הם רוצים חיים נורמליים, רגילים.
בשדרות, העיר מוכת הקאסמים ש"חגגה" 20 לרקטה הראשונה רק לפני חודשים ספורים, הבנייה לא מפסיקה, ועשרות משפחות מצטרפות כל שנה. בואו ותראו מחירי הנדל"ן שבה עולים ומטפסים למרות המצב הביטחוני. כדאי גם שתדברו עם אסף אביגל, שאיבד את בנו עידו ז"ל במטח הרקטות הקטלני במסגרת "שומר החומות", תכירו ותתחזקו ממנו.
ביישובים סמוכי הגדר בעוטף, התושבים מתרגלים ריצות לממ"ד. תחשבו על זה רגע, תושבים שמתרגלים את הילדים לרוץ למקלטים. אבסורד. אלמוג חברי פיתח מיומנות של אצן בריצות קצרות, לעיתים נראה שבזמן אזעקה הוא שובר את השיא של יוסיין בולט בריצה לממ"ד. אילו לא חיים נורמליים.
יש לנו דרישה אחת והיא פשוטה מאוד
קצת דרומה משדרות, שוכנת בירת המסחר של הדרום, נתיבות, עיר מגוריי. מי שהיה בעיר הזאת לפני כעשור וחצי ומכיר רק חצרות של רבנים, נכנס היום ויראה את תל אביב הקטנה - מרכזי קניות ומסחר, בתי קפה, מסעדות, ושכונות שנראות כאילו נשלפו ממנהטן. הדרום פורח עד שמגיעים הרקטות.
תושבי הדרום ובעיקר העוטף מרגישים שהמדינה מתייחסת אליהם אחרת, הם חוששים שהמבצע יסתיים והרקטות והבלונים יחזרו. "דין העוטף" צריך להיות דין ירושלים, זאת לא דרישה קיצונית, דרישה פשוטה מאזרחים לממשלה שלהם. זאת גם הדרישה של לינוי ומני, שדחו פעמיים את החתונה בגלל הקורונה, ולא היו מוכנים לבטל את ערב החינה בגלל החמאס.
כאן בדרום לפעמים גם חוגגים תחת אש. אנחנו לא רוצים שיהיו שיגורים לראשון לציון או לרמת גן, רק כדי שתבינו מה קורה פה - אנחנו רוצים שקט כמו אצלכם.
יניר יגנה הוא כתב וואלה! בדרום