שרפו לי את הרכב החדש במהלך ההתפרעויות ביפו בסוף השבוע האחרון. ב-01:20, בלילה שבין שישי לשבת, ראינו מבעד לחלון הסלון דמות רכובה על קטנוע משליכה בקבוק תבערה על הרכב. רחוב מרגוזה. מתחת לביתה של אמי בשוק הפשפשים. כדור עגול בוער שהתלקח לאש מאכלת שפשטה במהירות בכל חלקי הרכב, ושלהבות ענק שאיימו על הבניין הסמוך למקום בו חנה. רעש מחריש אוזניים זעזע את השכונה, שנמה את שנתה בין מסגד לכנסייה, כשהמנוע התפוצץ בקול אדירים וריח חרוך של גומי, דלק ותריסי הבניין שנמסו אל תוך עצמם - מנסה להרעיל את חלומותיהם.
מאז אותו הלילה, גם הימים נשרפים לאטם. הרוחות נרגעו, עיריית תל אביב-יפו קרצפה את המקום בו חנה הרכב החרוך, ושוק הפשפשים נפתח אט אט מחדש. אך המחשבות עדיין בוערות בתוכי.
חייתי עם משפחתי במקומות רבים ברחבי עולם וחונכתי לקוסמופוליטיות. אני מאמין בלב שלם בחיים משותפים של קבוצות מלאומים שונים, זה לצד זה. בעיניי, אלו החיים האמיתיים - ללא גדרות הפרדה.
לקריאה נוספת על המהומות ביפו:
על אף הגבות המורמות, אני מסרב בכל תוקף להפנות אצבע מאשימה כלפי מגזר שלם ולהסתמך על ספקולציות. אני מסרב לשכוח שנים ארוכות מאוד של דו-קיום ביפו ובישראל כולה. ובראש ובראשונה - אני מסרב להצטרף למחול השדים והשנאה. אני מסרב להצית את להבות הפילוג.
אנחנו במחציתה של שנת 2021. רק לפני כשבועיים נרתמו ערביי הצפון לסייע לנפגעים באסון הר המירון, ולארח בביתם יהודים שלא הכירו - עד אשר יחלוף זעם. ואני רוצה להצית כאן את אבוקת הזיכרון של כולנו, לבל נשכח שבחודשים הארוכים האחרונים עמדנו כולנו, כתף לצד כתף, במלחמה העיקשת מול נגיף הקורונה - שלא מבחין בין מגזר למגזר.
יפו עבורי תהיה תמיד סמל ומופת לדו קיום ולשותפות גורל. יפו היא בית משפחתי. מיקרו-קוסמוס לארץ כולה. עדות לכך שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד בשלום, בסובלנות ובאחווה. בקבוק תבערה אחד לא יצליח לשרוף את האמת שבלבבות.
ועל כן, אני נושא מטאפורית את לפיד דו-הקיום גם בלילות אפלים, ובוחר להשתמש באש בתפקיד הפרימיטיבי שלשמו נוצרה - כדי לחמם ולהאיר. והלוואי ותהיה זו אש - חמימה ונעימה - תמיד.
עו"ד אהב כהן, בעלים של משרד עו"ד כהן ושות' ומרצה בקריה האקדמית אונו.