השבוע שאלו הכתבים ברשתות הטלוויזיה "לאן נעלם הדו-קיום?". עיתונאים נדהמו. נשמעו משפטים דוגמת "איך ייתכן שהשכנים, אזרחים כמונו, תוקפים אותנו?" וגם: "איך השותפות האזרחית שנחגגה בבתי החולים התפוגגה?". אבל כמו בנוגע למחדלי האסון במירון, לא מדובר במכת טבע, צונאמי שפרץ אי-שם. כל הנתונים היו לנגד עינינו, והתעלמנו. נוח היה להדחיק. ועכשיו, יש פוליטיקאים שמתכחשים למציאות וממהרים לכנות את ערביי ישראל גייס חמישי, וקוראים "לדכא התקוממות".
כמי שמנהלת זה שני עשורים את פורום דו-קיום בנגב, אותי ההתרחשויות לא הפתיעו. זה שנים התרענו שהפיצוץ קרב. לטעמי, העיתונאים צריכים לבדוק את נקודות העיוורון שלהם: המידע אינו חשאי. יש לשוב לנתונים בסיסיים מוכרים, שלא הובנו, או שלא הובנו נכון.
לקריאה נוספת:
ערביי ישראל הם פלסטינים: זו עובדת יסוד. נכון, הם אזרחים ישראלים, וחלקם אזרחים גאים מאד. רבים משתלבים היטב באקדמיה, ומעורים בכלכלה הישראלית. יש בהם שחותרים להשתלב גם במסדרונות הממשל הישראלי, נאבקים על שוויון והשפעה. אבל, הם גם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. הם מחוברים לאחיהם לא רק ברשתות הטלוויזיה, בפייסבוק ובטיקטוק. יש להם קרובי משפחה בשכם ובחברון. לרבים מתושבי רהט החרדים מטילי החמאס - יש קרובים ישירים בעזה. שוררת התעלמות מכך, שישראל שחמישית מאזרחיה פלסטינים, כובשת ששה מיליון פלסטינים יותר מחצי מאה. מי שמתעלם מכך, חי בללה-לנד. מי ששוכח שהחייל היורה במפגינים ברמאללה, מצולם ומשודר בלייב לאחיו הערבי בלוד ובעכו - רשאי להדחיק ולהשלות. בפשטות: זה הכיבוש, טמבל.
עוני זה לא כיף: בקרב ערביי ישראל מגיע שיעור העוני בקרב נפשות ל-45 אחוזים, לעומת רק 13% בציבור היהודי. התמונה חמורה יותר ביישובים הבדואים בנגב: ביישובים המוכרים מגיע שיעור העוני בקרב ילדים ל- 80%. בכפרים הבלתי מוכרים, אין נתונים, אך המצב חמור עוד יותר. לעוני השפעה דרמטית על החיים: על יכולתו של הילד להצליח בלימודים, על טיב שירותי הבריאות, ואפילו על הנתון הבסיסי - הביטחון התזונתי. ולמשל, הצעירים הבדואים לומדים ברובם במערכת החינוך הממלכתית, וחלקם מצליחים, אבל רבים מהם מתקשים. רבים מתלמידי התיכון הבדואים נוטשים את הלימודים לטובת פרנסת המשפחה. הסטודנטים הבדואים מגיעים לאקדמיה בעמדת נחיתות, ורבים נואשים ונושרים לטובת חיפוש תעסוקה. עבור הצעירים הערבים הזועמים, אין ספק: זו הכלכלה, טמבל.
חוק הלאום כגט כריתות: הכנסת אמצה בשנת 2018 מהלך חוקתי המגדיר את אופייה של המדינה, לא פחות. הוא אף מחליף את המסמך המכונן - מגילת העצמאות. חוק הלאום הוא גט כריתות לאזרחים הערבים. אחרי שנים של "מהפכה חוקתית" שהתמקדה בכבוד האדם וחירותו, ואף בעקרון השוויון, אומץ חוק יסוד שביודעין סרבו יוזמיו לכלול בו את השוויון האזרחי. כך אומצה העליונות הלאומית כעיקרון חוקתי. בחוק ניתן הכשר לאפליה במגוון תחומים, משדה ההתיישבות ועד השפה הרשמית. במקביל גברו הקולות, המציגים את הבלעדיות היהודית כגוברת על אושיות הדמוקרטיה. מי שנתן גט כריתות לדו-קיום ולאזרחות אינם המתפרעים בלוד - אלא הרוב בכנסת.
נשק הוא נשק: בעשור האחרון חל מהפך בחברה הערבית. בעבר, האזרחים הערבים העדיפו לצמצם את המגע עם המשטרה. בשנים האחרונות, לנוכח שיעורי הפשיעה הגואים, המנהיגים הערבים השמיעו קריאות דרמטיות להכנסת המשטרה ליישוביהם. הם הזהירו שהיישובים מכורסמים מבפנים על-ידי אלימות בין חמולות, וסובלים מירי סיטוני. הם הוטרדו מגילויי אלימות תכופים, מקטטות ועד רצח נשים. ניכר, שהמשטרה מפקירה את השטח. משך שנים התריעו הח"כים הערבים, שהנשק הנאגר ביישובים הערבים, שחלקו נועד להגנה עצמית, עלול להיות מופנה מתישהו גם אל השכנים היהודים. אבל, גם בתום שנה בה נרצחו 93 אזרחים ערבים, התוכנית שהקצתה מיליארדי שקלים לתגבור השיטור בחברה הערבית עודנה נמה על המדף.
ב' זה בית: הפלסטינים אזרחי ישראל מופלים באופן שיטתי בתחום הדיור ובהקצאת הקרקעות. ולמשל, בתוכנית הדגל של משרד השיכון בעשור האחרון, "מחיר למשתכן", פחות מ- 3% מהמשתתפים היו ערבים. מאז שנת 1948 גדל מספרם של האזרחים הערבים פי שמונה, אך הקרקע שבידם הצטמצמה ב-50%. חרף העוני, ערבים אינם זוכים כלל לסיוע בערוצים רבים של משרד השיכון, ולמשל הם מיעוט מבוטל בדיור הציבורי. לעומת זאת, המדינה מקצה הון להריסת בתים של ערבים. ולמשל, בנגב היא מפעילה יחידה מיוחדת להריסת בתי בדואים, ובה כמאתיים שוטרים. באמצעותה, נהרסים יותר מ- 2,500 מבנים מדי שנה. תיקון חדש לחוקי התכנון, ("חוק קמיניץ"), העצים את האכיפה, שרובה מופנה נגד ערבים. הציבור הערבי יודע, שהאכיפה בקרב השכנים היהודים, ולמשל במושבים, אינה אינטנסיבית, ומתבצעת בהם "הלבנה" סיטונית של בנייה בלתי חוקית. האזרח הערבי יודע, שהמדינה ממאנת לפתור משך שנים את מצוקת הדיור, אבל היא משקיעה הון תועפות בהריסת בתים. הוא מסיק, שזכותו הבסיסית לקורת גג מופרת באלימות.
הפוליטיקאים המתלהמים קוראים כדרכם להפעלת יד קשה, ומובילים להסלמה. אבל, האמת היא שנחוצה הערכת מצב מחודשת. לטעמי, בנייה מחדש של יחסי יהודים-ערבים חייבת להתבסס על עקרונות הבסיס: ביטול חוק הלאום, מימוש שוויון אזרחי ושוויון כלכלי, הבטחת ביטחון אישי לכל אזרח, ומימוש הזכות לדיור, לרבות הכרה בכפרים הבלתי מוכרים. וכמובן, חייבים לפתור את הסכסוך המדמם עם הפלסטינים בשטחים, המטיל צלו על הכול.
חיה נח היא מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.