מערכת החינוך בירושלים היא הגדולה ביותר ואולי המורכבת ביותר לניהול בשל ערבוב האוכלוסיות השונות שמתגוררות בה - החרדית, החילונית והערבית. מעבר למורכבויות הטמועות בירושלים, שנת הקורונה הביאה עמה אתגרים חדשים נוספים, כשהתלמידים שלמדו בעיקר מהבית צברו פערים לימודיים ונזקים רגשיים וחברתיים. המשבר הכלכלי אף הגדיל את הפערים בין האוכלוסיות, או במילים אחרות - העניים הפכו לעניים יותר.
אביב קינן, ראש מלנהל החינוך של עיריית ירושלים בן ה-49, מספר בריאיון לוואלה! על שלל האתגרים במערכת החינוך בבירה. הוא נמנע מלהביע ביקורת על משרד החינוך ועל שר החינוך גלנט, אך יש לו בטן מלאה על סדרי העדיפויות של הממשלה, שקבעה פעם אחר פעם בשנה האחרונה כי מערכת החינוך תהיה האחרונה שחוזרת לשגרה. "מדינת ישראל עוד תשלם על זה מחיר", הוא מזהיר.
בעירייה מיפו את הפערים הלימודיים והרגשיים בקרב כל 291 אלף תלמידי העיר, וכעת עסוקים במזעור הנזקים. "יש ילדים שיש להם פערים, בין אם זה בעיות רגשיות ובין אם זה פערים לימודיים, אבל כאשר חוזרים ללימודים תוך כמה שבועות הם נכנסים לשגרה. אנחנו ניסינו לאתר את ה-10% מהתלמידים שהשגרה לא תחזיר אותם להיות כמו שהם היו", מספר קינן.
לקריאה נוספת בנושא
קינן מציין כי ל-40-35% מהתלמידים יש פערים שמתכנסים ככל שעובר הזמן, אך הילדים בכיתות א'-ב', בכיתות ו'-ז' ובגן חובה, שקרובים לעבור למסגרת אחרת, הם אלו שצוברים את הפערים הלימודיים המשמעותיים ביותר, "שאין להם זמן לתקן אותם". קינן מסביר כי "נניח יש לי ילדה בכיתה ד' ונניח יש לה פערים, זה לא נורא, כי באמצע כיתה ה' היא תגיע לאיפה שהיא צריכה להיות. לעומת זאת, ילד בכיתה א' שלא גמר קריאה ברמה טובה - הוא הולך לסחוב את זה שנים".
"המיפוי שלנו דינמי - אחרי שאנחנו נותנים לילדים מסוימים תמיכה ועזרה, חודש אחרי זה אנחנו נבצע שוב מיפוי של כל הילדים, לראות שהילדים התקדמו בחומר וצמצמו פערים ושאין לנו ילדים אחרים שנשארו מאחור. ואם צריך ניתן בוסט נוסף", הוא מבטיח, ומוסיף כי ישנם "5-3% מהתלמידים שצריכים טיפול רגשי", בעקבות פיתוח דכאונות, חרדות וחשש לצאת מהבית - ולהם העירייה דואגת לטיפול פסיכולוגי תואם.
לדבריו של קינן, משרד החינוך לא מעורב בתהליך. "בסוף, אנחנו רואים בעיה, מצוקה, שמצריכה כלים נוספים כדי לטפל, כי השגרה לא יודעת לטפל בזה. למשל, ילדה בכיתה ח' שחזרה ללימודים עם חרדה, כל פעם שהיא באה לבית הספר זה בשבילה סטרס. אז מיפינו. זה חשוב. עשינו תכנית בעלות של שמונה מיליוני שקלים שמיועדת לשלושת המגזרים - חרדי, חילוני וערבי. אותו ילד מכיתה ב' שלא יודע לקרוא כמו שצריך, נשאר אחרי הלימודים, אנחנו משלמים למורה תוספת תשלום, הוא מלמד בקבוצות למידה קטנות, וכעבור חודש אנחנו נבדוק שהילדים האלה מתקדמים".
"בלי קשר לקורונה אנחנו מפעילים כאן מערך תכניות עצמאי, למשל, גם בזמן השגרה ברוב בתי הספר שלנו יש עובדים סוציאלים. אין תקנה כזאת של המדינה. משרד החינוך נותן את מה שהוא יכול לתת, ואנחנו נותנים את מה אנחנו מחויבים לתת מוסרית וערכית", הוא אומר.
קינן משתף את תסכולו לגבי היציאה מסגרי הקורונה, שהשאירה באופן שיטתי את מערכת החינוך אחרונה בתור. "אני לא מסוגל לקבל את העובדה שפותחים קניונים, ויש ילדים בבית שלא לומדים ויכולים ללכת לקניונים. מדינת ישראל עוד תשלם על זה מחיר כי היא משדרת סדר עדיפויות מוטעה. כאשר צריך להחליט מה לפתוח אם זה קניון או בית ספר, ואתה בוחר בקניון, זה משדר מסר. חשוב להתניע את המשק מבחינה כלכלית, אבל זה לא נורא שהילד ישאר עוד חודש בבית ויצבור פערים? איפה עומדת במדינת ישראל החשיבות של ההשכלה ושל החינוך?".
עם זאת, הוא מסיר משר החינוך יואב גלנט את האשמה בנושא. "כשאני מסתכל בגדול על השנה האחרונה, משרד החינוך עשה כל שלאל ידו. אם הם יצליחו להוציא את תכנית הלימודים ביולי לפועל אז בעיניי זאת תהיה הצלחה גדולה". במקביל, הוא שוב חוזר לבקר את ציבור ההורים: "אם שני מיליון איש, ההורים, היו אומרים אל תפתחו לנו את הקניונים, אם הממשלה הייתה יודעת שהציבור צמא לזה, אז כנראה זה היה קורה אחרת. יש אצלנו משהו ביחס כלפי אנשי החינוך והחינוך שהוא דורש תיקון חברתי".
לפני חודשיים, הכריז גלנט על התכנית לצמצום הפערים הלימודיים והרגשיים, שבמרכזה לימודים בחודש יולי לכל שכבות הגיל. אך התכנית בינתיים תקועה וממתינה לתקצוב בסך שני מיליארד שקל, וקשה להאמין שבמצב הפוליטי הנוכחי ניתן יהיה להספיק לממש אותה.
"התלמידים הפסידו זמן והם זקוקים לצמצום הפערים. זה חשוב לכל שכבות הגיל, ולגבי כיתות ז'-י"ב זה נחוץ מאוד. על סמך המיפויים שביצענו, יש לעשות פעילות בחודשי הקיץ לפחות לחלק מהילדים. אני מברך על התכנית. לא יודע אם היא תאושר בהיעדר התקציב. ובכלל, המציאות בה פועלת העירייה בשנתיים האחרונות כשאין תקציב היא מאוד מאתגרת. אנחנו עובדים לפי תקציב של 1/12, המשמעות היא שאתה צריך לשקול כל צעד שאתה עושה", קינן מוסיף.
בין המהומות ללימודים בתיכון - בני נוער במזרח ירושלים
בשבועות האחרונים, המתיחות בעיר הולכת וגוברת, עם פריצת עימותים רבים באזור שער שכם בין פלסטינים לשוטרים. המהומות הובילו לעשרות עצורים, שיותר ממחצית מהם היו בני נוער שלומדים במזרח העיר. זאת, לצד שורה תקיפות של יהודים בידי צעירים פלסטינים, אותן הם אף תיעדו והעלו לרשתות החברתיות.
"ללא ספק כשעובר משהו על מזרח ירושלים הוא עובר גם עלינו כמערכת החינוך", אומר קינן. עוד הוא מסביר כי אחת הדרכים המרכזיות להפחית את רמת האלימות היא באמצעות מתן הזדמנויות ותקווה לאותם בני נוער שסובלים מהזנחה ארוכת שנים.
בסקר שביצע מלנהל החינוך של עיריית ירושלים בנושא נזקי שנת הקורונה שנותרו בקרב תלמידי בתי הספר בעיר, עלה כי בעוד במערב העיר עסוקים בעיקר בנזקים הרגשיים, אצל התלמידים במזרח העיר דווקא הקושי הכלכלי צוין כאתגר המרכזי שנשאר אחרי הקורונה. עם זאת, קינן דווקא מסייג את נתוני הסקר, על סמך הדברים שרואה בשטח: "בגדול, בניתוח, רואים גם במורים וגם בתלמידים עד כמה אנחנו כולנו דומים, והקורונה עברה על כולנו. ובטח ובטח כששואלים אותם על עצמם, באיזה תחום אתה מרגיש מצוקה - אז פתאום ממש רואים דברים קרובים".
לפני שלוש שנים אישרה הממשלה תכנית חומש בסך שני מיליארד שקלים לצמצום הפערים במזרח ירושלים, שחלק מרכזי בה עסק בחינוך. היא כוללת בין היתר לימודי עברית, מעבר לתכניות הלימודים הישראלית, הגדלת מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה וכן נושאים הנוגעים לתשתיות ובניית כיתות.
כיום, על פי נתונים שפרסמה לאחרונה האגודה לזכויות האזרח, עדיין חסרות כאלף כיתות לימוד במזרח העיר. אך קינן מדגיש כי ניתן לראות שינוי בעקבות הפעילות שנעשית בתחום החינוך באזור בשנים האחרונות. "ראינו באמת את פירות העבודה בפועל, בקשר עם מנהלי בתי ספר, וזה שמנהלים היו כוח ממתן, באחווה ובדאגה ההדדית בין מערב למזרח, בין מנהלים בעת הזו בתוך קונפליקט מאוד מורכב".
לדבריו, יצירת אינטרקציות בין אוכלוסיות שיש ביניהן פער כל כך גדול אינה פתרון, ואחת הדרכים המרכזיות לצמצומו היא באמצעות הנגשת האקדמיה עבור הצעירים. "זה שהיום 700-600 מגיעים לאקדמיה במחזור במקום 20-10 זה נותן תקווה כנער ש'אני יכול לשנות את העתיד שלי'. כשאינטרקציה היא של חלש וחסר סיכוי מול חזק ממערב העיר היא לא שווה הרבה, אתה צריך שיהיה לו את הביטחון העצמי והתקווה ואת הכוח ואת רמת ההשכלה שלו. זה לא מפגש בין שווים, זה מפגש בין שונים, אבל מעמדה של ביטחון ושל תקווה", הוא אומר.
"למנהלים יש פחות מדי חופש"
כפתרונות מידיים ולטווח הרחוק של המערכת, ראש מינהל החינוך בירושלים מציע להעביר סמכויות ממשרד החינוך, אך לא לרשויות המקומיות - אלא למנהלי בתי הספר. "מנהל בית ספר היום הוא מנהל עם אחריות עצומה על כתפיו, כולל אחריות לחיי אדם. כשהתלמידים יוצאים לטיול, המנהל לא ישן בלילה עד שהמחנכים מדווחים לו שהתלמידים הגיעו הביתה. ומצד שני, הסמכויות שלו לקבוע מי כוח אדם שעובד אצלו, לקבוע מה מלמדים, כמה שעות, מה הייחודיות והדגשים של בית הספר ועוד הן מאוד נמוכות".
"אני כבר לא מדבר על יכולת לבחור צוות, יש כאן גם מעורבות של ארגוני המורים וזה מאוד מורכב. המנהל לא יכול להחליט מה איזון השעות במערכת. למנהלים יש יותר מדי אילוצים ויותר מדי הכתבה ופחות מדי חופש להביא את התשוקות שלהם, את החלומות שלהם ואתה התפישות החינוכיות שלהם ולבטא אותם. החופש של המנהלים הוא מוגבל, ואני חושב שהשינויים האלה הם הכרחיים, כמו גם התוכנית ששר החינוך הכריז עליה עוד בתחילת הדרך - לתת תקציב גמיש לבתי הספר - זה חשוב במיוחד ברשויות המוחלשות", הוא מסכם.