כמו בכל שנה, לקראת 9 למאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית, עולה אצלי שאלה - מדוע מרבית חבריי דוברי העברית לא מכירים בחשיבות של היום הזה עבורי ועבור דוברי הרוסית בישראל? מדוע הם לא מבינים את כל חשיבות המעמד בו הווטרנים המבוגרים צועדים ברחובות הערים עם המדליות שלהם? מדוע ההיסטוריה שלי ושל משפחתי אינה חלק מהנרטיב הישראלי?
9 במאי חייב להיות מצוין כיום מיוחד, יום לאומי. החיילים היהודים שלחמו לצד בעלות הברית בצבא האדום במלחמת העולם השנייה - ניצחו בפועל את המלחמה. הם אלה שנכנסו לברלין ב-9 למאי 1945 וקבעו את סיומה ההיסטורי, הפסיקו את שפיכות הדמים באירופה כולה ובכך את השמדת היהודים הנוראה.
סבא שלי, יעקב ריף, לחם בחזית בצבא האדום במלחמת העולם השנייה וקיבל שני עיטורי הכוכב האדום. הוא התגייס בגיל 23 לצבא, לחם כקצין בתפקיד סגן מפקד פלוגת ארטילריה נגד טנקים, ולחם בקרבות על ערים בפאתי מוסקבה. הוא נפצע קשה, אבל התאושש וחזר לחזית כמפקד מחלקת הנדסה של החזית הרביעית האוקראינית. שם נדרש למלא משימות מסוכנות של מיקוש ונטרול מוקשים באזורים האסטרטגיים במלחמה. קיבל שני עיטורי הכוכב האדום כאשר הצליח להוביל את מחלקתו לניצחון על שתי התקפות פתע של הנאצים. בקרפטים, באוקטובר 1944, נפצע שוב קשה בראשו מרסיס של מוקש ועבר ניתוח לשחזור גולגולת. הוא כבר לא חזר להילחם אבל החור בראשו נשאר עמו כל חייו. כשחזר הביתה כמנצח נוכח שכל משפחתו נרצחה, כאב שליווה אותו כל חייו.
לוחמים יהודים אלה, שניצחו במו ידיהם את הנאצים, ראו לנגד עיניהם בכל רגע של המלחמה את עם ישראל, וליבם נשבר מגורל משפחתם בבית, שנרצחו על ידי הנאצים בשולי הכפרים, ביחד עם כל היהודים. 2.7 מיליון יהודי ברית המועצות הושמדו, 10 אחוזים מכלל הקורבנות הסובייטיים, אף ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה פחות משני אחוזים. אבל הלוחמים האלה לא זכו להינות מהפירות המרגשים ביותר של ניצחונם - הקמתה של מדינת ישראל. הם נשארו כלואים מאחורי מסך הברזל, כאזרחים סובייטים. בעצם, הם יצאו מופסדים משני הצדדים: ברית המועצות לא הכירה בשואת יהדות ברית המועצות כאסון גדול המימדים שהיה, כי סיווגה את ההשמדה היהודית כחלק מסבלם של כל העמים הסובייטים בזמן המלחמה. מצד שני, הם גם לא נהנו מאחת ההצלחות של מאבקם - הפיכתם של היהודים לעם חופשי בארצם.
אבל בשנות ה-90, כאשר נפל מסך הברזל ומאות אלפי יהודים החלו נוהרים לישראל וקובעים בה את ביתם וחייהם החדשים, הם הבינו שהם שלא רק פספסו את המהלך ההיסטורי שבהקמת המדינה, גם המדינה פספסה אותם. היא מחקה את הניצחון שלהם מספרי ההיסטוריה, ולא השכילה להכיר את ההיסטוריה היהודית בברית המועצות ואת גבורת הניצחון היהודית, לצד התמקדותה בהשמדה היהודית.
ציון 9 במאי כיום נפרד של ניצחון והצלחה הוא תיקון כפול, גם כלפי אותם יהודים שעשו היסטוריה וניצחו וגם כלפי הזיכרון הלאומי, ההיסטורי, שנותן ליהודי ברית המועצות ובעלות הברית שניצחו את המלחמה את מקומם המתאים בהיסטוריה הישראלית.
אלקס ריף, מנכ"לית לובי המיליון, הלובי הציבורי הראשון שמקדם את צרכיהם של 1.2 מיליון ישראלים דוברי רוסית מול מקבלי ההחלטות