את ההודעות הראשונות על האסון בהילולה במירון קיבלתי בדרכי לשם. כמדי שנה, עשיתי את דרכי לאירוע הדתי הגדול ביותר בעולם. להתפלל ולסקר. אלה היו שעות קשות, כאלה שבהן אתה מסרב להאמין, רוצה לחשוב שמדובר בחלום בכלל. עצרתי בצד הדרך, לא הצלחתי להמשיך. כל הודעה, כל תמונה משתקת אותך לדקות ארוכות. גם מי שסיקר אירועים קשים בחייו - התקשה להכיל, להבין אסון כל כך גדול.
האירוע במירון הוא אחד האירועים היפים של ישראל. אחדות שבאה לידי ביטוי בצורה נדירה כל שנה מחדש. חרדים, דתיים וחילונים מתקבצים יחד לתפילה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. אין סלקציה בכניסה. כולם מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שכולנו היינו רוצים שתחזור על עצמה גם ברגעים אחרים ונוספים בחיינו. דווקא מתוך האחדות הזאת, קרה הנורא מכל.
לקריאה נוספת בנושא
ילדים. נערים. בחורים צעירים שזה עתה הקימו משפחות וחייהם היו עוד לפניהם. אבות שהותירו אחריהם יתומים רבים ומשפחות שלמות. הם אינם איתנו. מאז יום חמישי בלילה רשימת ההרוגים רק הלכה והתארכה. 45 הרוגים, מספר שהפך כעת לסמל של האסון הלאומי הישראלי. אבל לא רק. זהו גם אסון פרטי של כל אחת ממשפחות ההרוגים. משפחות שליוו ביממה האחרונה את יקיריהם וקרוביהם בדרכם האחרונה.
לפני כמעט שנה קברתי את בתי בת ארבעה חודשים. קשה בכלל להבין מה עובר על הורים, אחים ואחיות שקוברים במו ידיהם את ילדיהם וקרוביהם. זאת התמודדות קשה מנשוא. אדם חי שמתהלך כמת. אבל האמונה היא זאת שמחזיקה אותנו. אדם מאמין אולי שואל שאלות מתוך הקושי: למה, איך והאם היה ניתן למנוע? אבל להתמודדות יש רק כלי סיוע אחד: אמונה. מי שמאמין לא מחפש אשמים. הוא מבין שזאת גזירה מאלוקים, וכך היה צריך לקרות.
הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית נשמעת ביממה האחרונה יותר מכל, אבל ההורים וקרובי המשפחה לא מחפשים אשמים. מבחינתם אין אשמים באירוע. הם רואים בכך גזירה משמיים. יהיו שייראו בכך אמונה תמימה, אבל באותה נשימה הדרישה שנשמעת היא לכל הפחות למנוע את האסון הבא: האירוע במירון חייב להגיע להסדרה, המקום צריך להיות מטופל ומנוהל אחרת. מה שקרה בו בשנים האחרונות שגוי ומסוכן לחיי אדם. חובתה של המדינה לקחת עליו אחריות. שילמנו מחיר כבד, חייבים למנוע את האסון הבא. לחפש אשמים ולתלות אותם בכיכר העיר - זה לא מה שיעזור.