איש לא יחלוק כי ראש הממשלה, בכובעו כנבחר ציבור, רשאי לשקול שיקולים פוליטיים בעת מינוי שרים בממשלתו. אלא שקו הגבול בין שימוש ראוי בשיקולים פוליטיים לבין שימוש פסול בהם נחצה כאשר שקילתם מביאה לשיתוק מערכות ציבוריות עליהן הוא אחראי במסגרת סמכויות שלטוניות המופקדות בידיו. סמכויות אלו אמורות להיות מופעלות לטובת כלל הציבור ולא לטובת ציבור בוחריו. באותו רגע, מתן משקל מכריע לשיקולים פוליטיים, על חשבון מילוי סמכויות שלטוניות שהופקדו בידיו, עלול להוביל לחוסר סבירות קיצוני.
ראש הממשלה הוא בבחינת "אישיות דו-מהותית". כאדם פרטי, הוא נהנה מאישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. בכובעו זה, הוא רשאי לפעול, ככל אדם, למקסום האינטרסים הפרטיים שלו. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנחלקת לשניים: כנבחר ציבור הוא חב חובת אמונים לציבור בוחריו ולמפלגתו; כבעל סמכויות שלטוניות שהופקדו בידיו מכוח הדין, הוא חב חובת אמונים לציבור בכללותו.
סירובו העיקש של ראש הממשלה לאייש משרות של שרים בכירים, ובפרט את משרת שר המשפטים, משיקולים פוליטיים, שיקף, לטעמי, טשטוש מסוכן של קווי הגבול המעורפלים ממילא בין היבטיו הציבוריים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין היבטיו הפרטיים. תחילה סירב ראש הממשלה, משיקולים פוליטיים, להעלות על סדר היום הממשלה דיון במינויו של שר משפטים קבוע. בהמשך, לאחר שבג"ץ חייב אותו לעשות כן בשל פגיעה אנושה באינטרס הציבורי כתוצאה מהיעדרו של שר משפטים, אותם שיקולים הובילו את השרים בעלי הזיקה לראש הממשלה להתנגד למינויו של בני גנץ; ובהמשך למינויו של אופיר אקוניס, בניגוד לחוות הדעת המחייבת של היועץ המשפטי לממשלה (מינוי שהוקפא ביניים בהוראת בג"ץ).
שיקולים פוליטיים, משני צדי המתרס, אינם יכולים, עם כל הכבוד, להוביל לשיתוק מערכות ציבוריות ולפגיעה באינטרסים ציבוריים עליהם מופקדים נבחרי הציבור. גם בני גנץ שקל שיקולים פוליטיים עת סירב להציע מועמד אחר זולתו. היועץ המשפטי לממשלה התריע כי היעדרו של שר משפטים מוביל לפגיעה קשה בתפקוד הממשלה ולסכנה בריאותית לאסירים ולעצורים הנאצלים להגיע פיזית לבית המשפט בשל פקיעת ההכרזה על קיום דיונים בהשתתפותם בדרך של היוועדות חזותית. אלא ששיקולים פוליטיים התעלו גם על סכנה לעליה משמעותית בחשיפה להדבקה והתפשטות הנגיף במתקני השב"ס.
עוד בנושא:
למרבה הצער, שרבוב של שיקולים פוליטיים לתפקיד ממלכתי הפך לחזון נפרץ בעת האחרונה. כזכור, לפני מספר חודשים ח"כ יולי אדלשטיין, שכיהן כיו"ר הכנסת, נדרש להכריע בין שאיפתו הפרטית לשמור על כסאו כיו"ר הכנסת לשאיפתו המפלגתית למנוע מרוב חברי הכנסת לממש את הרוב הפרלמנטרי נגד בנימין נתניהו, לבין חובותיו הממלכתיות כיו"ר הכנסת להבטיח את תפקודה התקין של הרשות המחוקקת. דילמה זו הוכרעה, בסופו של דבר, לטובת מימוש היבטיו הפרטיים והמפלגתיים. כך, משמפתחות כינוס מליאת הכנסת נמצאו בידיו - ובכוחו היה לטרפד את החלפתו כיו"ר הכנסת - הוא קיבל הכרעה שהקריבה את מעמדו הממלכתי לטובת מימוש היבטיו הפרטיים והמפלגתיים. בסופו של יום, כזכור, בצעד חסר תקדים הוציא נגדו בג"ץ צו שיפוטי המורה לו לכנס את המליאה לצורך דיון בהחלפתו.
קשה שלא להבחין בדמיון בין פרשת אדלשטיין לבין הפרשה שניצבה לפתחו של בג"ץ. אלא שבעוד שבפרשת אדלשטיין שיקולים פוליטיים הובילו לשיתוק הרשות המחוקקת, היעדר מינוי שר המשפטים מוביל לשיתוק פעילות חשובה של הרשות המבצעת. טוב עשה, אפוא, ראש הממשלה, יהיו מניעיו אשר יהיו, עת מנע, לפחות הפעם, את גרירת בג"ץ היישר לתוך הקלחת הפוליטית.
אסף הראל הוא ד"ר למשפטים, לשעבר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, מרצה במרכז האקדמי פרס ומחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים".