יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

"אלבז צעק 'רימון' והוא התפוצץ": סיפור הגבורה שמהווה השראה לדורות של לוחמים

67 שנים אחרי מותו של חלל צה"ל, טוראי נתן אלבז, משרד הביטחון התיר לפרסום, לבקשת וואלה!, פרטים מהתיק האישי של לוחם חטיבת גבעתי שנהרג בשנת 1954 כשהצמיד רימון לגופו והציל את חבריו למחלקה. הוא קיבל את עיטור המופת, וכיום נקראים על שמו רחובות וכיכרות ברחבי הארץ

בווידאו: יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"א - 43 חללים נוספו הנה למניין הנופלים (צילום: ראובן קסטרו, ניב אהרונסון, משרד הביטחון, לע"מ, קונטקט ורויטרס, עריכה: עמית שמחה)

"כשהייתי ביציאה מהמאהל שמעתי צעקה: 'רימון'. ראיתי את החבר'ה רצים, ושמעתי את הפיקה מתפוצצת. כמדומני רציתי לקפוץ לכיוון האוהל כדי להפוך מיטה על הרימון אם אפשר, ברגע זה ראיתי את אלבז עם הרימון ושמעתי את ההתפוצצות", סיפר סמל המחלקה יעקב בלינברג. מפקד הפלוגה סרן מנקס שרייבר סיכם את האירוע בדוח שכתב בעצמו והעביר לוועדה, "אלבז רץ עם רימון בוער החוצה וכשראה מסביבו אנשים לא זרק את הרימון והוא התפוצץ בידו או בסמוך לגופו".

טוראי נתן אלבז, מספר אישי 228639, הפך ב-11 בפברואר 1954 למופת להקרבה, השראה למסירות נפש והקרבה לדורות של לוחמים בצה"ל. אלבז התבקש יחד עם עוד שני חיילים לפרק את מנגנוני הרימונים לאחר פעילות מבצעית. לפתע השתחררה נצרת אחד מהם ואלבז קיבל החלטה בתוך שנייה אחת - לא להשליך את הרימון אל מחוץ לאוהל או בקרבת מקום כדי לא לפגוע בחבריו. כדי להציל את החיילים הצמיד את הרימון אל חזהו ונשכב על הרימון.

בעקבות ממצאי הוועדה החליטו בצה"ל להעניק לו צל"ש, ולאחר בחינה מחודשת הומר הצל"ש בעיטור המופת. במסמך שהפיץ השליש הגדודי נכתב ב-12 בפברואר 1954, יממה אחרי מותו הטראגי, בצירוף דוח ועדת חקירה שהועבר לידי מפקד החטיבה לבקשתו: "נא סדר פרסום ציון לשבח (צל"שׁ) של הנ"ל אשר בקור רוח החזיק ולא זרק כדי למנוע קורבנות".

קיבל את עיטור המופת. נתן אלבז (צילום: אתר רשמי, במחנה)

נתן אלבז נולד בעיר צפרו שבמרכז מרוקו. הוא היה הבן הבכור במשפחה בת שבע נפשות, נצר למשפחת רבנים ידועה וחשובה בקהילת יהודי מרוקו. למרות התנגדותם המוחלטת של הוריו, החליט לעלות בגיל 17 בגפו ממרוקו לישראל במסגרת עליית הנוער. "בתקופה ההיא פעלה הסוכנות היהודית בראשות גברת מינה בלומנפלד, כדי להעלות נוער לישראל באישור הצרפתים ששלטו אז במרוקו", מספר מאיר כנפו, איש המחתרת היהודית בממלכה שבצפון אפריקה, "הקהילה היהודית בעיר צפרו הייתה ידועה כאדוקה מאוד, כל כך אדוקה שהם קראו לעצמם 'ירושלים הקטנה'".

בשנת 1952 התגייס אלבז למסלול לחימה בגדוד 54 של חטיבת גבעתי ושנתיים לאחר מכן נהרג בהתפוצצות רימון. בעקבות מותו הטראגי מינה המטה הכללי של צה"ל ועדת חקירה בראשות רס"ן יצחק גלברט שגבה עדויות מ-16 עדים בפלוגה ב' שבגדוד, כחלק מחקירת התפוצצות הרימון שהביאה למותו של אלבז. לבקשת מערכת וואלה! התיר משרד הביטחון לפרסם חומרים שנאספו במסגרת חקירת הפרשה וכן מסמכים מתיקו האישי מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.

"חיכיתי בקוצר רוח לשובו של בני הגיבור". מכתבו של אביו של אלבז (צילום: אתר רשמי, ארכיון צהל ומערכת הביטחון)

מפקד מחלקה ג' בפלוגה ב' של גדוד 54, סג"מ יצחק ברנד, העיד ב-11 בפברואר 1954 כי המחלקה הייתה בכוננות והוצאה באותו יום מהלימודים לצורך ביקורת במאהל. "ראיתי שהתחמושת לא הוחזרה היות ואין זמן לכך עד מנוחת הצהריים עקב הלימודים. ניצלתי את הזמן עד ארוחת הצהריים בכדי שיחזירו את התחמושת למחסן", אמר, והסביר כי רב"ט בלומנפלד לקח את המחלקה בשעה 11:00 ונתן להם את ההוראות. "בשעה 13:15 באתי לראות את עבודת המחלקה. נכנסתי למאהל לביקורת ושאלתי את סמל המחלקה אם מבוצעת החזרת התחמושת. הסמל ענה לי שנקבעו על ידו שני אנשים לאסוף התחמושת ולהחזירה. אחרי כן ראיתי אנשים רצים מהאוהל השלישי מההתחלה ושמעתי את ההתפוצצות".

עוד בוואלה!

הם לחמו לצדם בדקות האחרונות לחייהם. מאז הם לא עוזבים אותם

לכתבה המלאה
רחוב על שם נתן אלבז בפתח תקווה (צילום: אתר רשמי, אתר יזכור)

מפקד המחלקה תיאר את המשך השתלשלות האירועים לאחר הפיצוץ. "התבוננתי מסביב וראיתי את טוראי נתן אלבז שוכב על האוהל כשאירעה ההתפוצצות. ניגשתי אליו וראיתי אותו שוכב על דופן האוהל עם הראש לכיוון מערב. ראיתי שפרץ דם יצא מצווארו". הוא סיפר שהפסיק את זרימת הדם של אלבז לפני שהחובש הפלוגתי החל לטפל בו. "לא ידעתי שבאוהל הזה שקרה בו המקרה מפרקים רימונים. שאלתי את סמל המחלקה אם מחזירים את התחמושת והוא ענה לי ששני אנשים אוספים ומחזירים אותם. החייל השני שנקבע לאסוף רימונים הוא סבק זייס".

"שמעתי נקירה של רימון - ויצאתי בריצה"

אחריו העיד מפקד הכיתה, רב"ט אריה בלומנפלד. "אתמול בערב הייתה המחלקה בכוננות ולכל חייל היו שני רימונים, 100 כדורים, היום בבוקר לא הספקנו עד המסדר להחזיר את התחמושת. בשעה 10:46 נשאלתי על ידי המ"מ אם הוחזרה התחמושת ועניתי שלא ושנחזיר אותה עכשיו". הוא סיפר איך אסף את חיילי המחלקה ושאל מי יודע לפרק רימון. "ארבעה אנשים התנדבו. לפי הוראות המ"מ הוריתי לשני אנשים לפרק את הרימונים. אלה היו טוראי אלבז נתן וטוראי סבק זייס. שחררתי את המחלקה והאנשים נכנסו לאוהלים לעבודות. בזמן שביקרתי את העבודות שמעתי את ההתפוצצות" בלומפלד העיד כי אלבז היה מוכר לו "כבחור אמיץ".

זייס העיד אף הוא בפני הוועדה, ואמר כי סמל המחלקה בחר אותו ואת אלבז לפרק רימונים. "קיבלנו הוראות לאסוף את התחמושת. אספתי את התחמושת והבאתי לאוהל ובאותו זמן הוא פרק את הרימונים שהבאתי. קראתי לו לעזור לי בסחיבות מארז התחמושת והוא בא לעזור לי. ישבנו שנינו, אני הוצאתי אותם והוא פרק אותם. שמעתי נקירה של רימון ויצאתי בריצה", סיפר. "אלבז יצא אחריי עם הרימון ביד בריצה החוצה, טוראי אלבז צעק 'רימון רימון…' - והרימון התפוצץ. אלבז לא זרק את הרימון כדי שלא ייפגעו האנשים מסביב. הוא היה בחור אמיץ. נשכבתי מיד. עם כמה רימונים שהיו בידי".

"אלבז לא זרק את הרימון כדי שלא ייפגע והאנשים מסביב". מתוך עדותו טוראי זייס (צילום: אתר רשמי, ארכיון צהל ומערכת הביטחון)

לאחר מכן נשאל הלוחם על הרגע שקדם לפיצוץ. "בזמן שנכנסתי לאוהל לקרוא לו לקחת את הארגז הוא פרק כבר שמונה רימונים. אתמול גם כן הרכבנו את הרימונים באוהל. לפי השערתי? סמל המחלקה ראה שאנחנו מפרקים באוהל רימונים היות והוא הסתובב בין האוהלים. סמל המחלקה לא אמר איפה לפרק אותם", הוסיף.

טוראי יצחק שקי התבקש גם הוא להעיד בפני הוועדה על בקשת הסמל לפירוק הרימונים. "היינו במסדר פלוגתי והוסיפו לנו שנסדר את המאהל לביקורות. פתאום ראיתי את סבק זייס רץ החוצה ואחריו את אלבז. לא שמעתי כלום. יצאתי גם כן ומיד נשכבתי בתעלה מחוץ לאוהל ושמעתי את ההתפוצצות. לא שמעתי את סמל המחלקה אומר איפה לפרק את הרימונים", סיפר שקי. "קיבלנו הנחיה להתרחק מאנשים שמטפלים ברימונים. אלבז היה בחור אמיץ".

טוראי-ראשון עטרה סעיד ניקה את אחד האוהלים בזמן האירוע. "לפתע שמעתי פיצוץ, עזבתי את המטאטא ורצתי החוצה", סיפר לחוקרים. "כשפניתי אחורנית נתקלתי ברב"ט יעקב סבג שקיבל הלם וחשב שקרה לו משהו בראש. הסתכלנו עליו ולא ראינו פגיעה. טיפלתי בחייל ברגל וראיתי את כל החובשים ליד האוהל השני. ניגשתי אליהם וראיתי את טוראי אלבז נתן שוכב על גבו".

אנדרטה לזכרו של נתן אלבז בדימונה (צילום: אתר רשמי, אתר יזכור)

בתיקו האישי של נתן אלבז מצורף מכתב שנשלח מהעיר צפרו במרוקו על ידי אביו, מסעוד אלבז, חודש אחרי שנהרג בנו, ובו ביקש לציין כי צה"ל לא עדכן אותו על מותו בצורה מסודרת, וכי חלף זמן רב עד שגילה זאת בעצמו. על כן, הוא ביקש לדעת את הפרטים המלאים על האופן בו מת בנו החייל.

"חיכיתי בקוצר רוח לשובו של בני הגיבור", כתב האב, "אין לי מענות נגד אף גורם ואני מבקש רק לשלוח פרטים מדויקים על מותו של מחמד עיני, איך ובאיזה אופן נפל ומקום המקרה. נחמה אחת הנני מוצא במותו של מציל עשרות נפשות בישראל והיא שידע לכבד את חוקי צה"ל מתוך רצון, מיום גיוסו ועד יומו הארור, שידע לשמור חוקי הביטחון ולא חס על עצמו כשהיה צורך בהצלת עשרות נפשות כפי ששודר בקול ציון לגולה. אבקש שוב לשלוח לי את המבוקש לעיל בתוספת תעודה המאשרת את מעשה גבורתו הנועזת".

שמונה שנים לאחר האירוע, עלתה משפחתו של אלבז ארצה. החייל הונצח מאז בכמה דרכים. נתן אלתרמן כתב לזכרו שיר ב"טור השביעי" ולאחר מכן נכתב שיר נוסף על ידי עמוס אטינגר, שהלחין ושר הזמר ג'ו עמר. מאז נקראו רחובות ברחבי המדינה על שמו של אלבז, האחרון שבהם לפני שנה בהרצליה. בנוסף, נקרא על שמו מחנה צבאי בפיקוד הדרום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully