בגנון של משפט נתניהו צחצחו חרבות, אך מבט מתוך האולם מגלה גם פנים אנושיות

בין הקושי של ישועה עם מעמד העדות להערות הארסיות שמחליפים הצדדים, מתרחשות במשפט גם הפוגות מבורכות ששוברות את המתח בין השחקנים בהצגה. בינתיים, בתל אביב, נחתמה אחרי 70 שנה סאגת גבעת-עמל ב' - כישלון מחפיר של המדינה - עם הכרה סמלית בעוול ותקווה לריפוי הפצעים

בווידאו: נמשכת עדותו של אילן ישועה ביום השלישי לדיוני ההוכחות במשפט נתניהו (צילום: רוני כנפו)

השבוע זה סוף סוף קרה. אחרי אינספור דחיות, עיכובים, בקשות והחלטות ביניים, החל שלב ההוכחות של תיקי האלפים. אילן ישועה, מנכ"ל וואלה! לשעבר, עלה על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובמשך שעות החל לתאר כיצד הפך האתר לכלי משחק שנועד לכאורה לשרת את מפגש האינטרסים בין הבעלים, בני הזוג אלוביץ', לראש הממשלה בנימין נתניהו.

המשפט נערך באולם 315, בקומה השלישית של בית המשפט המחוזי בירושלים. אף שמדובר באולם מיוחד שנבנה לצורך המשפט, וליתר דיוק בשני אולמות שחוברו זה לזה, הגבלות הקורונה עדיין לא מאפשרות כניסה חופשית אליו.

העיתונאים צופים במשפט באמצעות שידור וידאו באולמות בקומה הראשונה, ובכל יום רק שניים מהם, שנקבעים בסבב, רשאים לשבת באולם עצמו. השידור מאפשר לשמוע את חילופי הדברים באולם (לפחות מאז נאום הפתיחה של התביעה, שסבל מבעיות סאונד קשות), אבל הישיבה באולם עצמו מאפשרת להרגיש את הדברים.

עוד בוואלה!

אלוביץ' כתב לישועה: הסברתי לנתניהו שהידיעה הוסרה, הוא אמר 'טוב' ועבר לאיראן

לכתבה המלאה
במשך שעות החל לתאר כיצד הפך האתר לכלי משחק. ישועה (צילום: פלאש 90, יונתן זינדל)

באולם עצמו אפשר היה לראות עד כמה המעמד לא קל לישועה. להעיד במשך שעות איך היה בורג מרכזי במערכת היחסים שמכונה היום תיק 4000. הוא לא גאה בדברים שעשה אז, ובדברים שאילץ את הכפופים לו לעשות. אפשר גם היה לראות את בני הזוג אלוביץ', בירכתי האולם, כותבים הערות על עדותו של ישועה במחברות צהובות, ומתקשים להישאר מרוכזים לקראת סוף יום הדיונים הארוך.

בקדמת האולם האווירה אחרת. גם אחרי שמונה שעות של עדות, התובעת יהודית תירוש גרוס ממשיכה לצחצח חרבות עם צוות ההגנה של נתניהו ובני הזוג אלוביץ' - עורכי הדין בעז בן צור, ז'ק חן ומיכל רוזן עוזר. לעתים עדותו של ישועה מופסקת לדקות ארוכות כדי לדון בהתנגדות של הסנגורים לשאלת התובעת או לשימוש בראיה מסוימת.

נתניהו בכניסה לאולם בית המשפט (צילום: אתר רשמי, אורן בן חקון)

נאמנים לקוד ההתנהגות המשפטי, עורכי הדין משני הצדדים משתדלים לקרוא זה לזה "חברי". אולי חוץ מעו"ד חן, יוצא הפרקליטות בעצמו, שמכנה את התובעת לא פעם בשמה הפרטי: יודית, במלעיל. אבל גם הכינוי החברי, או הכינוי "חברי", לא יכולים להסתיר את הניצוצות כשהצדדים מקפידים לזרוק הערות ארסיות, ולהאשים זה את זה בהתנהלות לא הגונה.

"אולי מספיק עם הגנון הזה", ירתה התובעת לעבר עו"ד בן צור באחד מימי הדיונים, והוא השיב בסרקזם: "את הגנון הזה עוד ילמדו באוניברסיטה". מי שבכל זאת מנסה להשליט סדר בגנון הוא שלישיית השופטים, ובייחוד ראש ההרכב, רבקה פרידמן-פלדמן.

השופטים ערניים, ומדי פעם שואלים על משמעותו של מונח כזה או אחר. כך, ביום רביעי סיפר ישועה כיצד דיווח לאלוביץ' שכתבה מסוימת "עלתה לטעימה". בסלנג הפנימי של האתר, טעימות הן הידיעות שנמצאות בעמוד הבית, ממש מתחת לכותרת הראשית. כדי לוודא שההסבר הובן, ביקשו הצדדים מהשופטים לפתוח על המסך באולם את אתר וואלה!. המתח נשבר לרגע והפך לצחוק כשישועה הצביע על הידיעה שנמצאת באותו רגע בטעימה - וגילה שהוא מצביע על הידיעה שעוסקת בעדותו.

עו"ד ז'ק חן בכניסה לבית המשפט (צילום: פלאש 90, יונתן זינדל/פלאש90)

נראה שרוב השאלות של השופטים עוסקות בהתנגדויות שמעלה ההגנה, ובעיקר בטענה כי ישועה מתייחס בעדותו על הדוכן לדברים שעליהם לא נשאל בחקירותיו במשטרה. הכלל הבסיסי במשפט הפלילי הוא שלתביעה אסור להפתיע את ההגנה עם ראיות לא מוכרות. זו גם הסיבה ששלל חומרי החקירה מועברים להגנה עם הגשת כתב האישום, כדי שתוכל להיערך כראוי.

התביעה, מנגד, טוענת שמדובר בדוגמאות שמוזכרות בחומרי החקירה, גם אם ישועה לא נשאל עליהן באופן מפורש, וכי תשובותיו בנוגע לאותם אירועים ספציפיים תואמות לחלוטין את הדפוס הכללי של השחתת האתר שעליו דיבר ארוכות בחקירותיו. נראה שמבין השופטים, משה בר-עם הוא הקשוב ביותר לטענת הסנגורים, והוא אף תהה אם לא היה מקום לבצע השלמת חקירה במשטרה.

בינתיים, השופטים הכריעו כי גם אם לא כל האירועים הוזכרו מפורשות על ידי ישועה בחקירותיו ובשיחת הרענון שנערכה לו בפרקליטות לקראת עדותו, לפחות עד כה לא התגלה פער שפגע מהותית בהגנת הנאשמים. הם הסתפקו בהנחיה לתביעה להתמקד באירועים שכן עלו בחקירות וברענון. לפחות לפי שעה.

בין לבין, יש גם הפוגות מבורכות. זו יכולה להיות שיחה מחויכת על מדרגות בית המשפט, בהשתתפות תובעים, סנגורים ועיתונאים, כשלפתע כולם משתתקים באחת ושמים לב לארבעה מטוסים שחולפים מעל בנין משרד המשפטים הסמוך, באימון לקראת מטס יום העצמאות. וזה יכול להיות כריך ביתי פשוט, עטוף מפית, שנשלף בהפסקת הצהריים באולם ומזכיר שכל השחקנים בהצגה הזו - הטובים והרעים, כל אחד ואיך שהוא בוחר לחלק אותם - כולם בני אדם.

כתב אישום נגד המדינה

מחוץ לאולם בית המשפט בירושלים נמשכו השבוע, אם לצטט את נאשם 1, החיים עצמם. ובחיים האלה ניתן בבית המשפט המחוזי של תל אביב פסק דין שחותם את הסאגה של שכונת גבעת עמל ב'. סאגה שהיא כל כולה כישלון מחפיר של המדינה, שנמשך עשרות שנים.

השכונה נמצאת על גבול תל אביב ורמת גן, מהצד הצפוני של גשר ההלכה. במקור היא נקראה ג'מוסין, בגלל הג'מוסים שהיו מסתובבים בנחל הפראי שעבר מאחוריה - האיילון. במלחמת העצמאות פונו או ברחו תושביה הערבים של השכונה, ובבתיהם שוכנו יהודים שפונו או ברחו בעצמם מפני המרגמות שנורו מיפו לכיוון תל אביב.

התושבים היו עניים וקשי יום, וב-1949 הבטיח בן גוריון להעניק להם דיור חלופי, והורה לא להרוס ולא לפנות אף אחד מהצריפים אלא כחלק מהסכם שיושג עם התושבים. אלא שההסכם לא הושג. בשנת 1961 מכרה המדינה את הקרקע ליזם פרטי, שכחלק מההסכם לפיתוח האזור התחייב לספק לתושבי השכונה "דיור אקוויבלנטי" (שווה ערך). אלא שהבטחות לחוד, הסכמים לחוד, ומציאות לחוד.

פינוי גבעת עמל ב-2014 (צילום: דרור עינב)

הנחל הפראי וגדותיו הירוקות הפכו לנתיבי איילון, ותושבי גבעת עמל ב' ראו את השכונות הסמוכות - שהורכבו גם הן מצריפי מעברות - הופכות לשכונת יוקרה. הנה גבעת עמל א' הפכה למגדלי אקירוב, ולצדה קמו מגדלי יו ופארק צמרת. רק גבעת עמל ב' נותרה מעברה, עמוק לתוך העשור השני של המאה ה-21. בתים קטנים ללא כתובת, ללא תשתיות ביוב, עם כבישים שהתושבים סללו בעצמם.

המדינה מצדה, ובעיקר עיריית תל אביב, הזניחה את המקום לחלוטין, בתקווה שהתנאים הקשים יגרמו לתושבים לעזוב. זה לא קרה, וכדרכן של בעיות שמתעלמים מהן במשך עשורים, המצב הלך והחמיר. מצד אחד, מכירי הקרקעות והנדל"ן האמירו, והגדילו את התמריץ לפתח את השכונה. מהצד השני, על החלקות המקוריות של התושבים כבר ישבו גם דורות של צאצאיהם, שדרשו כי המדינה תעמוד בהבטחתה המקורית כלשונה, ותספק גם להם, כתושבי המקום, דיור חליפי שווה ערך.

בשנים האחרונות החלו בעלי הקרקע הנוכחיים, בעיקר חברת "אלעד ישראל מגורים" של יצחק תשובה, לפנות את התושבים מבתיהם. זאת לאחר שבתי המשפט דחו את רוב התביעות של אנשי גבעת עמל. היה ברור שנעשה כלפיהם עוול משך שנים ארוכות, אך החוק לא ידע לתקנו, ובתי המשפט נאלצו להגדירם - כטענת המדינה והיזמים - כפולשים בבתיהם שלהם. ח"כים מימין ומשמאל, כמו איילת שקד ואילן גילאון, ניסו לפתור את הבעיה ולקדם חוקים שיוכלו לעשות צדק עם השכונה ותושביה, אך אף אחת מההצעות לא הצליחה להפוך לחוק.

פינוי תושבי גבעת עמל ב-2014 (צילום: יותם רונן)

עם השנים חתמו חלק מהתושבים על הסכמי פינוי עם היזמים. ב-2016 הגישו התושבים תביעה ייצוגית נגד המדינה, כשבמקביל התנהלו תביעות הפינוי של היזמים נגד חלק מהתושבים שעוד נותרו בשטח. ביוני 2018 הורה השופט מריו קליין על פינוי התושבים בתמורה לפיצוי כספי, שאף הוגדל לאחר מכן בבית המשפט המחוזי. בשל כך הגישו התושבים בקשה לבטל את התביעה הייצוגית.

השבוע קיבלה השופטת מיכל אגמון גונן את בקשת התושבים, ובעצם סיימה את הסיפור של המעברה בצל המגדלים. היא עשתה זאת בפסק דין מנומק שאוחז 66 עמודים, והוא כל כולו כתב אישום נגד מדינת ישראל.

"סיפורה של גבעת עמל הוא אולי תמצית המהות של משפט ועוני, המפגש בין אנשים החיים בעוני לרשויות, בניסיון לעמוד על זכויותיהם", כתבה השופטת אגמון גונן. "אנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים. אנשים החיים בעוני שפשוט לא הקשיבו להם, על אף שניסו ופנו וביקשו במשך למעלה מ-70 שנה".

פסק הדין סוקר בהרחבה את קורותיה של השכונה, ומגיע למסקנה כי "מדובר בעוול היסטורי, התושבים פעלו כל הזמן, ללא לאות, בניסיון להביא את המדינה לקיים את הבטחתה כלפיהם. הבטחה שניתנה בשנת 1949, מולאה סופית רק בשנת 2020, עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון (אשר דחתה בקשה לערעור נוסף על הפיצויים שנקבעו במחוזי בתל אביב)".

"לאחר סיום אוסיף: אני תקווה כי הכרה בעוול שנעשה לתושבי גבעת עמל לאורך עשרות בשנים יקל במשהו את כאבם. אני תקווה כי ההכרה בכך שצדקו הם, הוריהם, והורי-הוריהם לאורך כל הדרך, כשחזרו ואמרו שהגיעו למקום לבקשת הרשויות של המדינה שבדרך, וכי הבטחות שקיבלו, ולא מולאו, ניתנו בדין ולא בחסד, תרפא במשהו את הפצעים, וכי זה יהיה הפיצוי שבהגשת תובענה זו". אמן.

זה טור פרידה

והרי הודעה מנהלתית: זהו הטור האחרון של המדור הזה. בחודשים האחרונים ניסיתי מדי שבוע לתת כאן זווית אחרת על האירועים המשפטיים המרכזיים של השבוע החולף, ולפעמים דווקא לכוון זרקור לאירועים שאינם מרכזיים: סיפורים חשובים של אנשים שנקלעו אל תוך מערכת המשפט, ולא זכו לתשומת לב תקשורתית. בהזדמנות זו, הח"מ מבקש לומר לקוראי המדור הזה מילת סיום אחת - תודה. תודה על שהערתם, התעניינתם, הצעתם הצעות, ובעיקר על שקראתם והקשבתם. עוד ניפגש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully