"אני חושבת על הנינים שלי ועל הילדים שלי כדי שיהיה לי מצב רוח. אני בסדר. יש לי משפחה גדולה. עשינו ליל סדר של 20 איש. אנחנו ביחסים מאוד חמים. במושב אנחנו כבר 60 שנה ביחד. יש לי פה כל מיני חברים וחברות. אני לא בודדה. ביום השואה הזה אנחנו נוסעים למחנה צבאי עם עמותת 'עמך', נדבר עם החיילים. התחסנתי, עכשיו אני מספרת את הסיפור שלי לתלמידים ולחיילים, אני עדה".
חוה פרידמן, שורדת שואה, ילידת 1931, נולדה בטרנסילבניה, בשטח שהיום מחולק בין רומניה להונגריה, היום גרה במושב שדה משה, בדרום. היא אחת משורדי שואה רבים שהתגברו על קשייה הרבים של שנת הקורונה, ועתה שבים לספר את סיפורם בעזרת עמותות כמו "עמך" ומיזמים דוגמת "זיכרון בסלון". המפגש המחודש, השמעת העדויות פנים אל פנים, מקבל השנה משמעות מיוחדת מבחינת שורדי השואה.
עוד בוואלה!
שושנה סיגלר גרה באשקלון. היא ילידת 1933. לפני שנה וחצי הוציאה ספר שכתבה על אמה ולו קראה "בשארית כוחותיה". "היינו שבעה במשפחה - ההורים שלי וחמישה אחים", היא מספרת, "דיברו על הגרמנים שאמורים להיכנס לפולין, נסענו לביאליסטוק, בפולין, שם הקימו גטו. אפילו לא ידעתי מה זה גטו, אבל ידעתי שיש ריכוז גדול של יהודים. שמו אותנו כמה משפחות בבית אחד ופתאום לא היה לנו כלום. לא בגדים, לא כלום. אמא שלי שלחה אותי לקנות דברים, כי היה לי מראה 'סלבי' הייתי בלונדינית ועם עיניים בהירות. קניתי לחם אצל נוצרים כי החנויות של היהודים פשוט נהרסו. אני זוכרת פעם אחת שהגברת מהחנות אמרה 'למה את יוצאת ככה בלי בגדים? האף שלך קפוא, הנה קחי את הלחם ותגידי לאמא שתמרח לך משהו על האף כי הוא קפוא'. אמא באמת מרחה לי על האף שומן אווז, אני לא יודעת איך היא הצליחה להשיג את זה אבל זה עזר לי".
לפני שנה היא לא סיפרה את עדותה בגלל הסגר. "היה לי מאוד קשה. הייתי לבד כל היום ובערב באה הבת שלי לילי לבקר אותי", היא אומרת. "הייתי גם 12 יום בבידוד. תודה לאל שעברנו את זה. התחסנתי פעמיים, השגרה קצת חוזרת. בעמותת 'עמך' ביקשו שאשיר שיר השנה ביום השואה, רוב הדברים יהיו מוקלטים כי לא היה זמן להתכונן. אשיר שיר ביידיש. אנחנו נתארח בבסיס חצור, שם ביקשו ממני לתת עדות מול החיילים, זה מאוד מרגש אותי ויש קצת יותר חששות מאשר ביד לבנים כמו שאנחנו עושים כל שנה. אני מקווה שאני אוכל לעבור את זה".
בשואה אביה הצליח להבריח את המשפחה לקזחסטן ברכבת משא. לאחר שסירב לחתום על אזרחות רוסית הם הוגלו לאזור מרוחק בקזחסטן. "אבא היה צריך ללכת הרבה קילומטרים כדי להשיג כמה גרעינים, שאמא כנראה בישלה ומזה יכולנו להמשיך לחיות. אבא לא נותר בחיים, הוא נפטר במקום ההוא. אמא לקחה אותנו בשארית כוחותיה ונדדנו ימים ולילות ללא מזון". בהמשך אמה חלתה ונפטרה.
"הפרידו את אחי התינוק לבית יתומים אחר. רעבנו כל הזמן. תמיד הסתכלנו על הרצפה לחפש משהו לאכול. הלכתי לבקר את אחי התינוק בבית יתומים השני, הוא היה בערך בן שנתיים-שלוש וכבר ידע קצת לדבר, הוא כל כך שמח והתרפק עליי ורצה שאני אקח אותו ולא יכולתי, כי הייתי בבית יתומים שלי. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. נשארנו ארבעה ממשפחה של שבעה".
בהמשך הפכה לאחת מ"ילדי סלבינו", כ-800 ילדים יהודים, ניצולי השואה, שרוכזו בבית עליית הנוער "בית שיזופולי", בעיירה האיטלקית סלבינו, בין השנים 1945 ל-1948 ונוהל על ידי משה זעירי, מורה לעברית ושחקן בתיאטרון הבימה.
"כל הזמן פחדנו שלא יהיה לנו אוכל. עליתי לארץ בגיל 15 רק עם אחותי. אחי עלה יותר מאוחר", היא מספרת. היא הכירה את בעלה בגיל 17 ובגיל 19 כבר הפכה לאמא. "אני סבתא לשמונה נכדים ונינים", היא אומרת. "התראתי עם הנכדים והנינים בחג פסח אחרי שלא נפגשנו במשך שנה. היה מרגש".
טלי רסנר, פסיכותרפיסטית, היא ממייסדי עמותת 'עמך' לפני 34 שנה ובה עד היום. "אנחנו נותנים תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ובני המשפחות שלהם. העמותה נוסדה על ידי ניצולי שואה, חלקם היו בתחום בריאות הנפש. הם הבינו שבשלה השעה לטפל גם בנפש הניצולים, שעד אותו זמן במדינת ישראל היה מן קשר שתיקה סביב מה שקרה להם".
בשנת הקורונה, לדבריה, ניתן היה לראות בהכללה ששורדי השואה ידעו להתמודד עם האיום החדש, מצבי הסגר והבדידות וחוסר הוודאות. "הם היו מאוד צייתנים ומבינים, היו להם כוחות. לנו לא היתה חוויה כזו בעבר. רובם שימשו ממש השראה עבור המשפחות שלהם. הם לא נכנסו לחרדת יתר מהמצב", היא אומרת. "יש הבדל בין שואה למגפה, השואה זה מצב אכזרי שבני אדם עשו לבני אדם, טראומה שנעשתה בידי אדם על בני אדם ולעומת זאת המגפה היא מצב של 'כוח עליון'". ובכל זאת, השורדים המבוגרים יותר התגעגעו למפגשים החברתיים. "היה לניצולים קשה להיות בלי אותם חברים שהכירו, עשינו מאמץ לעשות להם זום ולשמור על הקשר, אבל זה לא קשר שדומה לאיך שהיה לפני הקורונה. ניתן היה לראות שהם נעשו יותר עייפים ופחות אופטימיים. בגיל הזה אתה יודע שסוף החיים מתקרב, אתה חושש מסוף החיים ואני חושבת שהמראות שעלו לניצולים, הם של אנשים שמתו לבד בלי משפחה ובאופן אכזרי, היה חשש מאוד גדול שהדבר היה יקרה להם".
"הם רוצים שנעזור להם לספר את הסיפור לילדים שלהם, הם לא פוחדים מהמוות, הם פוחדים שלסיפור שלהם לא יהיה המשכיות. יש אשמה למי ששורד, המשמעות שהרבה ניצולי שואה מצאו בחיים 'אני נשארתי כדי לספר סיפור של המשפחה והקהילה. הם אנשים מדהימים מעוררי השראה. צריך לראות באיזה דילוגים הם מגיעים למועדונים החברתיים לאחר החיסון עם אופטימיות על הפנים, פשוט מרגש לראות אותם. אני חושבת שהחיסון עשה לנו משהו מעולה ושרק שיימשך כך".
תלאותיה בשואה והמשפחה החמה של חוה פרידמן במושב שדה משה שבדרום, סייעו לה לצלוח את שנת הקורונה. היא מצפה לחדש את עדויותיה מתקופת ילדותה - חייה בגטו ובאושוויץ. "היינו הורים וארבע אחיות. במלחמה לקחו אותנו לגטו 'אורדיה' ומהגטו לקחו אותנו, נסענו ברכבת שלושה ימים לאושוויץ. הייתה לי אחות גדולה שהיה לה כבר ילד בן שלוש שגם נסע אתנו לאושוויץ. אמרו לה לתת את הילד הקטן שלה והיא לא הסכימה, זאת הייתה פעם אחרונה שראיתי אותם, כאשר ירדנו מהרכבת".
"הייתי עם שתי האחיות האחרות שלי ועוד שתי בנות דודות שלנו. תמיד ביחד. היה מקום לינה של שלוש קומות היינו 12 בנות בקומה אחת זה היה גודל של מיטה זוגית. אי אפשר היה לשבת - רק לשכב, אם רצינו להסתובב היינו אומרות 'סכין' או 'מזלג' וכולן היו צריכות להסתובב. הגרמנים היו באים לספור אותנו כל הזמן לבדוק אם כולנו שם, באחת הספירות אני הייתי כבר חלשה ואז נפלתי לרצפה, האחות שלי נתנה לי סטירות כדי שאני אהיה חזקה לספירה וערנית".
"בזמן שד"ר מנגלה בדק אותן, אותי פילחו פנימה"
"איך יצאנו מאושוויץ? שמענו שלוקחים אנשים לעבודה. ד"ר מנגלה בדק אותנו כשהיינו ערומים, בדקו אותנו ומי שלקחו לעבודה הכניסו אותו לצריף, הסיכום ביני לבין בנות הדודות שלי היה שלא משנה לאן, לכל מקום נלך ביחד. בזמן שד"ר מנגלה בדק אותן, אותי פילחו פנימה, ידענו שהוא לא ייקח אותי כי הייתי קטנה. אז לקחו אותנו לעבוד בגרמניה, עבדנו שלושתנו במפעל, עד סוף המלחמה. לא ידעתי שהאמריקאים גם במלחמה. כשהם שחררו אותנו ואמרו 'אתם יכולים לקחת מה שאתם רוצים' זה היה כמו גזל. מצאנו קופסת מרמלדה ושק של גזרים והתחלנו לאכול".
"אחרי המלחמה, אי אפשר היה לנסוע הביתה. מישהו בא מהעיר שלי לחפש את הקרובים שלו, הוא נתן לי מידע שאחותי בבית והדודים שלי בבית. הצלחתי להגיע לעיירה ואיש לא הכיר אותי. הייתי קירחת. לבשתי שמלה שעשינו משמיכה, חשבו שאני צוענייה. הגעתי ולא יכולתי להיכנס הביתה שלי, אישה אחת גירשה אותי אבל אז הגיעה אחותי ושמחנו כל כך. היא לקחה אותי לרופא. האחות היחידה שלי ששרדה את השואה, נפטרה כאשר התחילה ללדת. מכל המשפחה הגרעינית שלי נשארתי לבד. הייתי בת 15".
"עליתי לארץ בגיל 18. הייתי בחורה נאה מאוד. התחתנתי פה. פתאום הרגשתי שאני בבית. אחרי זה פגשתי את הבעל שלי, הוא היה ותיק בארץ. עכשיו אני אלמנה יותר מ-20 שנה. גרה במושב. יש לי שישה נינים. כל בני המשפחה שלי נספו בשואה, אבל היום יש לי משפחה חדשה שהקמתי".
יום השואה השנה מקבל ביטוי שונה גם בקרב בני הדור הצעיר, אשר מארחים את הניצולים ושומעים את עדויותיהם. מעיין הדס, בת 30 מבאר שבע, מארחת יחד עם בת זוגה נופר עיני "זיכרון בסלון" בביתן. "זיכרון בסלון" היא יוזמה חברתית המאפשרת מפגש בערב יום השואה, בסלון של בית מארח ובמהלכו יש עדות של שורד שואה ודיון. אירוע דומה שאירחו הוריה לפני כמה שנים ריגש אותה וחשף אותה לכך. "לנו אין קשר משפחתי לשואה, אבל גדלתי על המורשת הזאת והזיכרון של השואה, נסעתי לפולין דרך תנועת הנוער העובד והלומד. המסע לפולין השפיע עלי מאוד", היא אומרת. "ביום השואה שעבר השתתפנו בזום של זיכרון בסלון אבל זה לא אותו דבר. יש ערך גדול כשמגיע פיזית שורד ומספר את הסיפור שלו לאנשים, מסתכל להם בעיניים וזה מדהים שיש לנו אפשרות לעשות את זה בדירה שלנו. אנחנו נערכות לקהל של בין 15-20 איש כדי שלא יהיה צפוף".
"אני חושבת שהיוזמה של 'זיכרון בסלון' זה לקחת אחריות על איך אנחנו זוכרים את השואה. להנגיש לאוכלוסייה. אנחנו ממש מעודדות אנשים להשתתף. זה סוג של חובה לדור הצעיר. בטח בתקופה של הקורונה. לדור המבוגר המגע האנושי כל כך חשוב. כאן יש לזה ערך כפול כי השורדים מספרים את סיפורם".
"מי שלא יכול לארח שיצא מהבית ויתארח"
גם רן לוי, בן 32, מארח "זיכרון בסלון" ואף מתנדב בעמותה בתל אביב. הוא דור שלישי לניצול שואה. "סבא שלי היה ילד במחנה עבודה בהונגריה והצליח לברוח כאשר הסיעו אותם למחנה השמדה", הוא מספר. "החשיפה הראשונה שלי שהייתה שהתארחתי לפני 6-7 שנים. שם הבנתי שנגמרו לי כל המסגרות שבהן מציינים את זכר השואה ובעצם מתאחדים ומייחדים את היום הזה. כמתנדב בעמותה, אני מייצר את הקשר בין השורדים לבין המארחים, מחודש ינואר אנחנו כבר מתחילים לדבר עם השורדים, המצב של השורדים קשה יותר. מאז הקורונה זה קשה כי הם הרבה יותר בודדים והרבה יותר לבד. אני פעמיים בשנה מתקשר לשורד הראשון שאירחתי לפני חמש שנים. בכל פעם הוא מדהים אותי באופטימיות שלו ובהכרת התודה על מה שיש. אני מאוד ממליץ לאנשים לארח בבית 'זיכרון בסלון' כי החוויה מדהימה. מי שלא יכול לארח שיצא מהבית ויתארח. לא להעביר את היום הזה בעוד סרט שחור-לבן ולא להעביר את היום בזה בדקת צפירה ולהמשיך הלאה".