בקיבוץ מלכיה נערכו לטקס עליית הקיבוץ על הקרקע בגבול ישראל עם לבנון. בשנה שקדמה לטקס התחוללו במקום שלושה קרבות עקובים מדם. 35 לוחמי פלמ"ח וחטיבת "עודד" נהרגו בהם. באותו יום, השלישי בחול המועד פסח תש"ט, שנת 1949, עמדה עיריית טבריה לחגוג את יום שחרורה - "העיר הראשונה ששוחררה והוקם בה שלטון עברי עצמאי", לשון המודעה שהתפרסמה בעיתון "דבר", ובוועד גוש יישובי תל מונד הכריזו על כינוס הנוער הבוגר של הגוש.
טבריה, מלכיה וגוש יישובי תל מונד, כמו ועדי יישובים נוספים, פרסמו את ההזמנות לאירועים החגיגיים בבוקרו של ליל הסדר ופנו בבקשות למפקדי החיילים כי יאפשרו לבניהם המשרתים בצבא להשתתף באירועים שתכננו לאותו חג.
באותו הבוקר, שבערבו יחגגו את ליל סדר פסח הראשון של מדינת ישראל, במשפחת זכריש בתל אביב לא יכלו לשמוח; עשרה חודשים קודם לכן נהרג בן המשפחה, מתי זכריש, בקרבות בנגב. בעיתון ערב החג פרסם אחיו, אברהם, את תמונתו וביקש מכל היודע פרטים על אודות אחיו, או שנשארו בידיו חפצים אישיים שלו, שיצרו איתו קשר. עם פרוץ מלחמת העצמאות, כשהיה בן 17 התנדב מתי ליחידת ג'יפים של חטיבת "הנגב". חבריו קראו לו "הג'יפ המעופף", כי היה עובר את הדרכים בטיסה ממש. הוא השתתף בקרבות על מג'דל, אשדוד, נגבה ועוד. ב-11 ביוני 1948 נהרג.
אווירה מיוחדת אפפה את היישוב העברי באותו פסח ראשון שאחרי קום המדינה. תחושה שחווים רגע היסטורי שבו מתלכדים סמליו של החג עתיק היומין עם המציאות של מדינה שיצאה מנצחת ממלחמה קשה והבטיחה את קיומה; ובו בזמן, תחושה של כאב עמוק על המחיר הכבד שגבתה המלחמה. כ-6,000 ישראלים נהרגו, ואלפים שבו הביתה פצועים. כל זאת במדינה שרק קמה וחיו בה רק כ-600 אלף תושבים.
לקריאה נוספת
"אל הפסח הזה - פסח הראשון במדינת ישראל - נשאו עיניהם דורות. דורות שיננו לעצמם ולבניהם את הפסוק: השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. והנה זכינו: השתא בני חורין", נכתב במאמר המערכת של עיתון "על המשמר", עיתונה של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם).
גם בעיתון "הארץ", שנקט בגישה ביקורתית ומרוחקת בדרך כלל, ציינו כי "השנה אנו חוגגים את חג החירות כבני חורין במדינתנו. סיפורי ההגדה מקבלים בשנה זו משמעות מחודשת ועמוקה יותר. אם הייתה ההגדה של פסח במשך אלפיים שנה ביטוי הכיסופים הנצחיים של עם ישראל וגיבוש התקווה הבלתי-מעורערת לדרור ולעצמאות, עדות האמונה הנאמנה שאינה יודעת ספק מה היא, על אף המציאות הקודרת, הרי השנה קוראים אנו את ההגדה כבשורה של הבטחה שנתגשמה (...) ניסיוננו דומה לניסיון אבותינו, ואת פירוש המלה 'ניסים' למדנו במו עינינו ובימינו אנו. דור זה ראה מאורעות כבירים לא פחות מיציאת מצרים".
בישיבה ה-23 של הכנסת, יום לפני יציאתה לחופשת פסח, בירך יושב ראש הבית, יוסף שפרינצק, את היושבים: "את חג הפסח המסורתי, חג העבר האגדי, זכר ליציאתנו משעבוד לגאולה נחוג השנה כחג ההווה הגדול, חג כניסתנו לחיי חירות של עם ומדינה. חגנו השנה מבורך בהרגשה מרוממת, על שזכינו להיות בני 'דור ההווה', הדור שבו קם צבא בונים ומגינים, אשר בעמלו ובדמו ציווה את החירות, את ההתחדשות לאומה".
בין פסח ליום העצמאות
עוד לפני ההודעה החגיגית, היה על הכנסת להצביע על "חוק יום הקוממיות". בכל דיון שנערך הרגישו נבחרי העם את גודל השעה. "זה דורות אנחנו יוצרים את ההיסטוריה הישראלית, והיצירה הזאת מדן ועד באר שבע על כל הפרקים שלה בדם ובזיעה נכתבת", אמר באותו יום במליאה חבר הכנסת פנחס לוביאניקר (לבון) ממפא"י, בדיון על חוק חיילים משוחררים.
בעוד שלושה שבועות יצוין יום השנה להכרזת העצמאות והיה הכרח להזדרז ולהחליט כי מדי שנה, ביום ה' באייר, ייחגג יום העצמאות. עוד לא הכריעו אם מדובר ב"יום העצמאות" או ב"יום הקוממיות" וגם לא ידעו עדיין איזה תוכן לצקת לאותו יום. כן החליטו ש"ראש הממשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות עם ביום העצמאות".
חבר הכנסת מאיר דוד לווינשטיין מאגודת ישראל ביקש כי בחוק יקבע כי אם תאריך החג יחול בשבת, הוא יוזז ליום ראשון. חבר הכנסת נתן ילין-מור (פרידמן) מ"רשימת הלוחמים" שייצגה את יוצאי הלח"י הסביר כי על¬ פי יסודות הלוח העברי ה' באייר חל בפעם הראשונה ביום השישי בשבוע ועל כן אין הוא יכול לחול בשבת.
"דיה לצרה בשעתה", אמר דב יוסף, שר האספקה והקיצוב. "אם תגיע שנה אשר בה יחול החג בשבת, הרי נדון אז ונחליט. מדוע להיכנס כעת לוויכוח ולהצביע על דבר שאינו אקטואלי היום". ואכן הוחלט לדון בצרה כשתגיע שעתה. זה הפך להיות אקטואלי כבר בימים העצמאות השני והשלישי - ב-1950 ה' באייר חל ביום ו' וב-1951 הוא נפל על שבת, ובאותן שנתיים החג הוקדם.
עם השנים, כשמנהגי יום העצמאות הלכו והתגבשו, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך לאחד מסמליו. אבל בפסח 1949 השאת משואות הייתה דווקא אחד מאירועי חג פסח; על הר הצופים, שהיה מובלעת יהודית מבודדת בירושלים, הדליקו משואות לפני כניסת החג 58 השוטרים ו-33 עובדי האוניברסיטה העברית ו"הדסה" שישבו במקום. אותן משואות ציינו "את חג החירות הראשון במדינת ישראל ואת הקשרים את אלה שנמצאים מבודדים על הר הצופים עם ירושלים ועם מדינת ישראל בכללה", נכתב אז. קודם לכן הושגה על כך הסכמה עם הלגיון הירדני ששלט סביב הר הצופים.
לצד התחושה החגיגית וההכרה של אזרחי העם היושב בציון כי הם שותפים לימים היסטוריים, קשה היה להתעלם ממצוקות וקשיי היום-יום.
ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, ראה בקליטת עלייה את היעד הראשון בחשיבותו. בשנה הראשונה לקיומה של המדינה היא קלטה יותר מ-200 אלף עולים. בהמשך אותה שנה, 1949, אף הואץ קצב העלייה ובסוף אותה שנה אוכלוסיית ישראל גדלה בחצי. כ-70 אלף מהעולים היו ניצולי שואה שהגיעו ממחנות העקורים באירופה.
ישראל הייתה מדינה ענייה ולמרות שעשתה הכול כדי להביא את העולים, הייתה דלה באמצעים שיסייעו בידי הבאים. רבים נכנסו לגור בבתים שהיו קודם למלחמה בבעלות תושבים ערבים, אחרים נקלטו בערים ובמושבים וקיבוצים שקמו לאורך גבולות המדינה. אבל לרבים, כמאה אלף עולים, לא נמצאו פתרונות דיור והם שוכנו במחנות אוהלים וצריפים שקמו בחופזה ובהמשך יקראו מעברות.
בעיתון "הארץ" מערב החג החלה להתפרסם סדרת כתבות מרתקת בשם "חודש ימים הייתי עולה חדש...". הכתב אריה גלבלום גר במשך חודש כעולה חדש במחנה עולים וכתב את רשמיו מאותו חודש. הוא הציג עצמו כאריה קלופשטוק, רווק בן 28 שהגיע ממחנות העקורים בגרמניה.
לא אחת המאמרים נכתבו מעמדה שיפוטית ומתנשאת כלפי העולים, ובעיקר העולים מצפון אפריקה. כבר בזמן אמת נמתחה על כך ביקורת ובשנים האחרונות אף עלתה דרישה למחוק את שמו של גלבלום מרחוב בתל אביב הנושא את שמו. אבל מאותן כתבות ניתן גם ללמוד באופן מוחשי על התנאים הקשים בהם חיו דיירי מחנות העולים.
במחנה, ששמו לא פורסם, גרו 2,900 בני אדם, בעוד שהוא התאים לקלוט רק 1,200 עולים - כך הסביר לו חצרן המחנה בשעה שהסתובבו כדי למצוא עבורו מקום פנוי למיטה. אחרי חיפושים רבים הוצבה מיטתו במקום הפנוי היחיד שנותר, ליד דלת הכניסה לאולם גדול ולמרות אזהרותיה של "השכנה" במיטה ממול, כי הוא יחלה בדלקת ריאות משום שעשרות אנשים נכנסים ויוצאים ולאולם נכנסת רוח פרצים. "שטויות", אמר החצרן והטיל על המיטה "מזרן קש דליל וקצר, שאינו מכסה כלל את אורך המיטה כולה", כתב גלבלום, "טופח טפיחה קלה על שכמי כאומר 'יהיה פעם טוב'... והסתלק...".
לרבים שחיו בתוך אותה מצוקה קשה היה לראות מתי יהיה טוב. לשוק העבודה הצטרפו גם עשרות אלפי חיילים משוחררים. קרוב ל-15% מהתושבים היו מובטלים והמדינה בת השנה מתחה את יכולותיה מעבר לקצה. חלק ניכר מתקציב המדינה נועד לצרכי ביטחון וקליטת עלייה ולמדינה שזה עתה יצאה ממלחמת קיום לא נותרו יתרות מטבע חוץ.
שבועיים אחרי פסח החליטה הממשלה על הנהגת "מדיניות הקיצוב" שיישומה מוכר כ"תקופת הצנע". לכל ישראלי נקבעה קצבת מזון יומית לפי גילו ומצבו והוטל גם פיקוח על קניית פריטי ריהוט ולבוש.
ב-18 באפריל 1949, בחול המועד פסח, עלה על הקרקע, ליד נהריה, קיבוץ על שם לוחמי הגטאות, יום לפני יום השנה השישי לפרוץ המרד בגטו ורשה. חלק מהמייסדים עצמם לחמו באותו מרד, אחרים היו בשורות הפרטיזנים ובמחנות הריכוז וההשמדה. עוד יעבור זמן עד שיסופר סיפור הגבורה והניצולים יחשפו את סיפורם. בינתיים נחשבו אודים מוצלים מתופת השואה, "אבק אדם". אלפים מוכי שכול וצער זכו לחירות ולעצמאות, אבל השדים עוד רדפו אותם.
בארץ החדשה ניסו ליצור חיים חדשים. בחג הפסח החל קיבוץ חולתה את עונת השיט באגם החולה, בית הקפה "פראק" יצא נגד "האמרת המחירים עד לשיאם" וקרא "להנמיכם". אחרי פסח, הבטיחה מודעת הפרסום, יתחיל בית הקפה בהוזלה גדולה. הנהלת מלון ההר בחיפה הודיעה כי עשתה את הסידורים הנחוצים כדי לשרת את התייר והתושב ובתי המרגוע במשקי העובדים נערכו לקליטת נופשים. בקולנוע מוגרבי הוקרן הסרט "שנות חיינו היפות ביותר".
יום לפני החג, כבר אמצע חודש אפריל, פקד את הארץ מזג אוויר סוער. בעיתון "דבר" דווח כי "בצפת ירדו גשמי זעם וברד בלוויית ברקים ורעמים". ברק שפגע במכונית צבאית גרם לפציעתם הקשה של שני חיילים שנכוו. חייל שלישי "זועזע באופן רציני". בירושלים אף ירד שלג באותו יום. עוד נכתב באותה ידיעה כי "אחר הצהריים ניתך ברד כבד, ולאחריו התבהר האופק". פסח ישראלי ראשון.