לתפוס פנינה בתנועת מלקחיים: הדרמה מאחורי הקרב על הדרום

הסערה בכנסת לקראת הקמת הממשלה החדשה, הנטישה של בן גוריון את אולם המליאה, הניסיון למשוך זמן בזירה הבינלאומית בזמן שהכוחות קובעים עובדות בשטח והמאמץ לא להרגיז את הבריטים. 72 שנה אחרי, מבצע עובדה לכיבוש אילת הוא פרק זוהר בסיפור על החייאת הדרום

הנפת דגל הדיו באום רשרש בסיום המבצע ב-10 במרץ 1949 (צילום: צילום מסך, ויקיפדיה)

חודש אחרי שנבחר כחבר הכנסת הראשונה, את יוסף ברץ הטרידה בעיקר השאלה איך יזכו חיילי צה"ל לקבל בליל סדר פסח שי מאזרחי המדינה. ברץ בן ה-59, עלה כנער בן 16 לבדו לארץ ישראל, היה ממייסדי דגניה - אם הקבוצות והקיבוצים, היה פעיל בהגנה, ממייסדי ההסתדרות ובגיל 51 מתנדב בצבא הבריטי. עכשיו, עם הקמת המדינה ו מתוקף התפקיד שנטל על עצמו כמייסד ה"וועד למען החייל", העברת משלוח שי לחיילים שבחזית, לכבוד חג פסח, היה הדבר החשוב ביותר שראה לנגד עיניו.

בבוקר 10 במרץ 1949, בעוד חבר הכנסת ברץ, שהוגדר "קצין המבצעים של הועד למען החייל" טורח על המבצע שנועד "להפיג את בדידותם של אלו שיישארו בליל הסדר במחנות ובמשלטים בערבות הנגב, בספר, בישובים הנטושים ומול חומת ירושלים", התחוללה סערה הכנסת. זה היה היום השלישי לדיון על "הרכב הממשלה הראשונה ותכניתה" לקראת הצבעת אמון בה.

במליאת הכנסת התעמתו חבריו של ברץ ממפא"י עם יריביהם ממפ"ם. ח"כ שמואל דיין, שותפו של ברץ להקמת דגניה, אמר בתחילת נאומו כי "העולה על במה זו מרגיש רטט נפשי ואימת יסורים של דורות, שהעלוהו למעמד זה". אחר כך פנה לחבוט ביריבים ויצא נגד מה שהגדיר "המונופולין של מפ"ם על הדם, על מפקדי הצבא, על כיבוש הארץ ועל הארץ". ברגע של כעס, במהלך הסערה שעיתון "מעריב" הגדיר כ"אינצידנטים סוערים", ראש הממשלה, דוד בן גוריון, עזב בהפגנתיות את האולם.

עוד בוואלה!

שעות לפני הטקס לשחרור אילת, ראש העיר תקף את נתניהו: "התנהלותו מבישה"

לכתבה המלאה
לא להרגיז את הבריטים. מתוך מעריב (צילום: מעריב, ללא)

באותו יום כוננה ממשלת ישראל הראשונה, אחרי שזכתה באמון הכנסת. הנאומים הרגישו כי כל מילה שנשאו במליאה הם בעלי משמעות היסטורית, בשעה שמדינת ישראל למדה לצעוד את צעדיה הראשונים.

כמה שעות אחרי שיצא בכעס מהאולם, שב בן גוריון למליאה לשאת את הנאום המסכם. ב"מעריב" דווח כי מצליפי הסיעות "הפעילו טלפונים ורצים" כדי לקרוא לחברי הכנסת "מי מעל שולחן ארוחת הצהריים ומי ממיטתו". בשעה 14:30 כשבן גוריון עלה לשאת את דבריו, היה האולם מלא. יו"ר הכנסת שקע בנוחיות בכורסתו. הוא ידע שלפניו נאום שיארך כשלוש שעות.

דגל ישראל מתנוסס על חוף אילת. חרות ב-1949 (צילום: צילום מסך, עיתון חרות)

אבל דרמה גדולה לא פחות התרחשה באותה שעה כמה מאות קילומטרים דרומה משם; ממש באותה שעה שבן גוריון רשף אש על יריביו מימין ומשמאל ובעיקר על אלו ממפ"ם, בחזית הדרומית עמד להסתיים מהלך רב משמעות שהוא דחף אליו ושהשפעתו על עתידה של מדינת ישראל יהיה בעל חשיבות רבה; חצי שעה לתוך נאומו של ראש הממשלה, הסתיימה במפרץ אילת תנועת המלקחיים בה נעו החטיבות גולני והנגב ושהסתיימה באום רשרש בטיפוס של אברם אדן על תורן שבראשו תלה את דגל מדינת ישראל שצוייר עם דיו על סדין.

הנפת דגל הדיו שהונצחה בצילום שהפך לאחד הסמלים הבולטים של מלחמת העצמאות הייתה סיומו של "מבצע עובדה" שקבע את עובדת שליטתה של ישראל בנגב הדרומי שקצהו הדרומי הוא אום רשרש, היא אילת.

הדיווחים על המבצע ב-1949 (צילום: מעריב, ללא)

על פי תכנית החלוקה שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947, הנגב הדרומי נכלל בשטח מדינת היהודים. הירדנים מצידם תבעו כי הנגב הדרומי עד חוף אום רשרש יהיה בבעלותם ועל תביעה זו גם עמדו עם פתיחת השיחות בין ישראל וירדן ברודוס, ב-4 במרץ 1949. לבריטניה היה הסכם הגנה הדדי עם ממלכת ירדן והיא תמכה בתביעתה.

בן גוריון היה נחוש להשאיר את הנגב בשליטתה של ישראל והחליט לממש זאת, תחת מגבלות פתיחה באש על חיילי הלגיון הירדני, מחשש כי הדבר יגרור את הבריטים למערכה. "(המטה) תכנן תוכנית שמכוחה היה חלום ההתבססות בדרום הנגב ואילת לעובדה, בדרך של הפתעה ללא התנגשויות רציניות בלגיון הערבי", כתב לימים יגאל אלון, מי שהיה מפקד החזית הדרומית במלחמת העצמאות.

הדיווחים על המבצע. מתוך דבר (צילום: צילום מסך, עיתון דבר)

הרמטכ"ל, יעקב דורי, הטיל על אלון ועל יצחק רבין, קצין המבצעים של חזית הדרום, את תכנון המבצע. על פי התכנית שנקבעה על שתי החטיבות היה לצאת דרומה בתנועת מלקחיים - חטיבת גולני תנוע על דרך הערבה, בעוד חטיבת הנגב תנוע במרכז הנגב ההררי. בינתיים המשלחת הישראלית בשיחות ברודוס הונחתה לשרך את רגליה ולמשוך זמן עד שהכוחות יקבעו עובדות בשטח. בתחילת השיחות המשלחת הישראלית התלוננה על כך שכוחות הליגיון הירדני עברו את הגבול ונשארו בתוך שטח ישראל.

ב"מעריב" דווח ב-8 במרץ על מהלך השיחות האיטי ברודוס. "לישראל יש פנאי", נכתב. "גם העבר-ירדנים אינם ממהרים וגם ד"ר באנץ' (ראלף באנץ', דיפלומט אמריקני שתיווך בין ישראל ומדינות ערב). השאלה היא: למי יש יותר פנאי?".

תוך זמן קצר ניתנה התשובה לשאלה; כבר ב-5 במרץ 1949 יצא מבצע עובדה לדרך. ב-8 במרץ עוד דיווחה המפקדה הבריטית באזור פאיד שבתעלת סואץ כי לא ידוע לה על כוחות ישראלים שמתקדמים לעבר עקבה, אבל ביום זה חיילי גולני היו כבר באיזור יטבתה של היום וחיילי חטיבת הנגב כבר הגיעו לראס אל נקב, כ-12 קילומטרים מצפון מערב לאום רשרש.

ב-10 במרץ, סמוך לשעה 15:00, הסתיים המבצע וכעבור זמן קצר הונף דגל הדיו על ידי אדן, מפקד פלוגה בחטיבת הנגב ולימים אלוף פיקוד דרום.

כיבוש העיר בתנועת מספריים. אום רשרש (צילום: באדיבות מוזיאון אילת עירי)

המלחמה תמה, זה היה המבצע האחרון במלחמת העצמאות. כעבור יום הגדיר בן גוריון את המבצע כמאורע הגדול ביותר 'בחודשים האחרונים אם לא בכל מלחמת השחרור והכיבוש .

הבריטים עוד נזעקו וקבלו בפני וושינגטון על המתרחש בנגב. בכותרת הראשית של "מעריב" נכתב כי "לונדון מזעיקה את וושינגטון בקשר לקרבות באזור עקבה", אבל זה כבר היה מאוחר מדי עבורם ובמאמר המערכת של "הטיימס" הלונדוני נכתב כי "תנועות הצבא הישראלי באזור עקבה הן הוכחה חדשה שישראל עודנה מוכנה לפעולה צבאית לשם מילוי דרישותיה".

אחרי שכתב ביומנו כי הרמטכ"ל יעקב דורי "טלפן לי שהלילה נתקע הדגל שלנו במימי מפרץ סוף. הגענו לאילת", המשיך ראש הממשלה ושר הביטחון, כמעט ללא נשימה, לכתוב על המשימות שבפתח: "יש לתכנן קליטת 80 אלף עולים במשך ארבע שנים, כמה בתי חרושת יידרשו, אילו ענפי חרושת יפותחו, כמה שטחי אדמה ניישב, מה הם הסכומים שיידרשו, מהו הציוד החסר, מהו היבוא והיצוא". הוא ביקש גם "לברר בכל מועצה עירונית ומקומית מה תכניות הפיתוח שיש לה (...) מה מצב הציוד בבתי החרושת (...) מה הן התעשיות שיש להעביר לירושלים". רשימה חלקית, כמובן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully