תשעה שופטים של בית המשפט העליון התכנסו השבוע למה שהפך למרבה הצער לריטואל קבוע בשנתיים האחרונות - דיון בפסילת מועמדים לקראת הבחירות לכנסת. הטקס הזה, שלא לומר הצגה, לא עושה טוב לאף אחד מהמעורבים. בוודאי לא לכנסת ולבית המשפט העליון.
על פי החוק, ניתן לשלול ממועמד או מרשימה להשתתף בבחירות רק אם יש בין מטרותיהם, מעשיהם או התבטאויותיהם אחד מהדברים הבאים: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".
מי שאחראי ליישם את החוק היא ועדת הבחירות המרכזית, גוף שמורכב מנציגי הסיעות השונות על פי גודלן בכנסת הנוכחית. על פניו, נשמע טבעי שהחלטה כל כך מהותית בהליך הדמוקרטי תתקבל באופן ישיר על ידי נציגי העם. אלא שבפועל, זה נותן לנציגי הרוב בכנסת אפשרות למנוע מהמיעוט להשתתף במשחק הדמוקרטי. כדי לוודא שהרוב לא מנצל את הכוח העצום הזה לרעה, כל פסילה של מועמד חייבת לקבל אישור של בית המשפט העליון בהרכב מורחב, וגם על פסילת רשימות ניתן להגיש ערעור לעליון.
עם השנים למדו נציגי הסיעות בוועדה שממילא ההכרעה האמיתית מתקבלת בבית המשפט, והחלו להתנהג בהתאם. הם ויתרו אפילו על מראית עין כאילו הם מנסים ליישם את החוק, ודיוני הפסילות הפכו לקרקס שמיועד אך ורק לעיני התקשורת והבוחרים.
קחו למשל את הדיונים שהתקיימו בשבוע שעבר בוועדה בבקשה לפסול את אבתיסאם מראענה-מנוחין, המקום השביעי ברשימת העבודה. מפלגת עוצמה יהודית ביקשה לפסול אותה בגלל התבטאויות שכביכול יש בהן שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואחרות שיש בהן כביכול תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל.
הפלא ופלא, לא היה בוועדה אפילו נציג אחד שחשב שהראיות שהובאו בפניהם מצדיקות את פסילתה רק באחת העילות. למרות שמדובר בשתי הצבעות נפרדות, כל מי שחשב שמראענה צריכה להיפסל בשל אחת העילות, סבר כך גם לגבי השנייה. גם כל מי שהתנגד לפסילה, התנגד בשתי העילות. באורח פלאי לא פחות, ההצבעה התיישרה בדיוק על פי הקווים המפלגתיים. כל נציגי הליכוד תמכו בפסילה, נציגי דגל התורה ואגודת ישראל נמנעו - כפי שהם עושים כמעט תמיד מסיבות אידיאולוגיות; וכל תשעת נציגי כחול לבן ויש עתיד התנגדו.
אחרי ההצבעה על פסילתה של מראענה, עלתה בקשתה של עוצמה יהודית לפסול את הרשימה המשותפת כולה, וכן את רע"מ שהתפצלה ממנה. נציגי הליכוד, שמחזרים במערכת הבחירות הזו אחר מצביעים במגזר הערבי, נעדרו כולם מההצבעה.
הוועדה ממלאת בבקשות הפסילה תפקיד ששמור בדרך כלל לבית המשפט: היא שומעת ראיות ואמורה להחליט האם המועמד אכן עומד בקריטריונים שהחוק קבע כי מצדיקים פסילה. ממש כמו שבית המשפט שומע ראיות ומחליט אם מעשה מסוים נעשה והאם הוא מהווה עבירה. וההצבעות האלה הן בדיוק הסיבה שגוף פוליטי כמו הכנסת (או נציגיה בוועדת הבחירות) לא יכול לעסוק בהכרעות כאלה.
השבוע, הגיעה פסילתה של מראענה לבית המשפט העליון, ואם לא יהיו הפתעות ביום ראשון השופטים יהפכו את החלטת הוועדה ויאשרו את התמודדותה. כמובן שלאחר מכן יגיע הקרנבל הרגיל של מתקפות על בג"ץ ש"העז" להתערב בהחלטת נציגי הציבור. העובדה שהחוק קובע שההחלטה צריכה את אישור העליון כנראה לא תשנה הרבה. בטווח הארוך, למתקפות האלה יש השפעה על אמון הציבור, בין אם הן מבוססות ובין אם לא.
בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד נדון בימים אלה כתב אישום נגד עובד בחברה שסיפקה לשב"ס שירותים שנועדים לאיזוק אלקטרוני. על פי החשד, אותו נאשם הדריך את העצורים על איזה תקלה עליהם לדווח כדי שהחברה תשלח אותו לטפל בה, וכשהגיע העביר את האזיק לרגל של אדם אחר - כך שהעצור המקורי יוכל להסתובב חופשי. כל זה תמורת כסף, כמובן.
הסיפור הזה רלוונטי במיוחד השבוע, כאשר שר הבריאות יולי אדלשטיין ויו"ר ועדת החוקה יעקב אשר אישרו פיילוט של איזוק אלקטרוני שיוצע לחוזרים מחו"ל כתחליף לבידוד במלוניות. בנוסף, במשרד הבריאות הודיעו שיתחילו כבר מהשבוע הבא לעבוד על חקיקת בזק שתאפשר להרחיב את הפיילוט.
היוזמה גררה ביקורת על פגיעתה הרבה בפרטיות, אבל אחת הנקודות שכמעט לא קיבלו התייחסות היא העובדה שחברה פרטית תפעיל את המיזם. כלומר, המידע על מיקומם של אזרחים שלא חשודים בדבר יעבור לידי חברה אזרחית, מה שמעורר שורה של שאלות בנוגע לשמירה על המידע הרגיש והחשיפה אליו.
בגל הראשון של הקורונה הציעו נפתלי בנט ואיילת שקד מימנה כי נתוני האיכונים שאסף שב"כ על אזרחי ישראל יועברו לחברת הסייבר NSO, לצורך טיוב המאבק בנגיף. קמה זעקה גדולה נגד היוזמה, וכנראה לא רק משום החברה שנבחרה היא בעלת מוניטין רע במיוחד, לאחר שפורסם שמוצריה שימשו לכאורה ממשלות ברחבי העולם לעקוב אחר עיתונאים ופעילי זכויות אדם.
השבוע כבר קמה זעקה חלשה הרבה יותר. זוהי עדות לכך שישראל צעדה צעד נוסף במדרון החלקלק שבו הקורונה מוחקת את הזכות לפרטיות. אחרי איכוני השב"כ שהחליפו את החקירות האפידמיולוגיות, ויחד עם החוק שיאפשר להעביר מידע על אנשים שלא התחסנו לידי רשויות מקומיות. ניתן להניח שעם תום משבר הקורונה הצעדים האלה, שכולם זמניים, יעלמו מחיינו. אלא שבמשבר הבא, שעשוי להיות חמור פחות, הם כבר ימתינו בנקודת הפתיחה.
נקודה מטרידה נוספת היא הליך החקיקה המזורז שבו מוצמדים האזיקים לידיהם של אזרחים שיחזרו מחו"ל. פיילוט שמתחיל תוך ארבעה ימים מההחלטה עליו, וחקיקה ראשית שמקודמת תוך כדי הפיילוט? המונח "הליך בזק" קטן על הספרינט החקיקתי הזה.
בדיחה נושנה
לשם השוואה כדאי להסתכל על ההליך לתיקון החוק שיאפשר להצמיד אזיק אלקטרוני לגברים החשודים באלימות במשפחה אשר בית המשפט כבר הוציא נגדם צו הרחקה מבני משפחתם. המטרה היא לוודא באמצעות האיזוק האלקטרוני שאותם גברים לא מפרים את הצו. על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, יש מאות הפרות כאלה בשנה. למנוע אותן זו מטרה חשובה לכל הדעות, כל כך חשובה שהצעת החוק הזו עברה כבר פעמיים.
ביולי 2017 היא עברה בקריאה טרומית, אך אחרי זה נתקעה בוועדת החוקה ולא עלתה לקריאה ראשונה. שלוש שנים מאוחר יותר, ביוני 2020, העלתה אותה מחדש חברת הכנסת קרן ברק (הליכוד) בקריאה טרומית, והיא שוב עברה במליאה, והפעם הועברה לוועדת העבודה והרווחה. הוועדה דנה בהצעה בנובמבר, אבל היא שוב לא הצליח להגיע אפילו להצבעה בקריאה ראשונה במליאה.
אפשר להיזכר בבדיחה הנושנה על אותו מעשן שמגיע לחברו ומבקש ממנו עצה איך להפסיק עם ההרגל המגונה. "אין דבר יותר קל מלהפסיק לעשן", עונה לו החבר בפסקנות, "תראה אותי, אני עושה אותה זה פעם בשבועיים". אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
ואולי יש בכלל הסבר אחר להליך. הנה ספקולציה ממוחו הקודח של הח"מ: המטרה של הליך החקיקה המזורז היא להספיק לסיים את החקיקה ולהרחיב את הפיילוט לפני הפסח. כך, אנשים שיגיעו מחו"ל יוכלו לבחור באזיק האלקטרוני ולהשתחרר לבידוד ביתי. אלא שהאזיק רק בודק שהם בבית, ולא יכול להתריע על כך שהם לא לבדם. נגיד, מארחים את המשפחה המורחבת לליל הסדר. ישארבלוף, מה שנקרא.