"מתים אנשים שמשאירים ילדים בני 12, בני 14, זה קשה. לראות מחזות של ילדים בוכים ומשפחות זה קורע לב, ואתה הולך עם זה. כולנו פשוט מדחיקים, אתה באיזשהו מקום שם מחסום שלא הכול יחדור אותך, אבל יש דברים שחודרים אותך. כשיש פרידה קשה של בכי וצעקות והכול, בסוף אי אפשר לברוח מזה. וכשזה יום ועוד יום ולפעמים שניים ביום, אז צריך אוויר. ימים קשים. אני באה הביתה בחודש וחצי-החודשיים האחרונים, והפסקתי לרוץ. אני באה הביתה ופשוט יושבת על הספה. לא מסוגלת לעשות שום דבר מעבר לטיפול בילדה. את מרגישה שהוציאו לך את כל האוויר, שאבו לך את כל הכוח", כך מתארת העובדת הסוציאלית ענת הרץ את התקופה האחרונה במחלקת טיפול נמרץ קורונה בבית החולים הדסה עין כרם.
הרץ עובדת כבר שמונה חודשים במחלקת הקורונה, שאליה מגיעים החולים הקשים ביותר. את השינויים שחלו עם העלייה התלולה במספר החולים היא רואה וחווה מקרוב. "הגל השלישי תפס אותנו כשהיינו כבר קצת באווירת סוף קורס, התחילו להתחסן והייתה ירידה של המספרים בגל השני, ראו אור בקצה המנהרה. ואז הגיע הגל השלישי שטרף את הקלפים", היא מספרת. "היה בהתחלה ייאוש מאוד גדול - לחזור שוב לאותם מספרים, והעומס הרגשי וכל הסיפורים. היו כמה ימים באמת קשים. אבל לאט לאט נכנסים לאיזושהי שגרה, אסור להגיד. וזה קודם כל אחרת לגמרי מבחינת המאושפזים. הרבה יותר צעירים".
ובכל זאת, למרות התחסנות הציבור, 2021 מציגה תמונת מצב עגומה. מאז תחילת חודש פברואר מתו יותר מ-600 ישראלים מקורונה ברחבי הארץ וזאת לאחר שחודש ינואר שבר את שיא התמונה עם 1,423 מתים. הרץ היא אחת מלא מעט עובדות סוציאליות במחלקות הקורונה, אשר עובדות לילות כימים בצמוד למשפחות ולחולים, במשך חודשים ארוכים. מאז הגל השני העובדות הסוציאליות נוכחות באופן רציף בתוך המחלקות והן צברו ניסיון ופרספקטיבה לגבי ההתמודדות עם המשבר - והאתגרים החדשים שנוצרו בגל השלישי.
לקריאה נוספת בנושא משבר הקורונה
הרץ והעו"סית אירנה שר שלום מלוות את החולים ואת בני משפחותיהם, ואחד השינויים שחלו בגל הנוכחי הוא ביקורים במחלקה. בעוד שבגל הראשון לא נכנסו כמעט בכלל בני משפחה למחלקות הקורונה, בגל השני נערכו ביקורים, אך בעיקר לפרידה מחולים במצב קשה מאוד. כעת, בגל השלישי, הביקורים הפכו ליומיומיים, והעובדות הסוציאליות מלוות את בני המשפחה שמגיעים, וכן מסייעות בתקשורת מרחוק למי שלא יכול להגיע. הן עצמן נכנסות למחלקה בכל יום.
"ההתעסקות עם המשפחות היא מורכבת. יש המון שאלות. גם בחוץ אנחנו עוזרות הרבה פעמים למגן את המשפחות. התקשורת בין הבחוץ לבפנים לפעמים מורכבת", אומרת הרץ.
על אף הביקורים והעובדה שמדובר בטיפול נמרץ, יש לעובדות הסוציאליות גם עבודה גם מול חלק מהחולים, שמגיעים עם חששות גדולים לטיפול נמרץ. "אנחנו פוגשות גם חולים ערים שנמצאים בחרדה מאוד גדולה מלהגיע לטיפול נמרץ קורונה. החרדה מזה שאנשים לא יודעים מה יהיה ורואים אנשים מתים היא מאוד גדולה. וגם חושבים שאם חס וחלילה הנשימו אותם זה אומר שהולכים למות. אז נמצאים בחרדה מאוד גדולה", היא מתארת. "אני גם אומרת למשפחות שמגיעות ש'יש אנשים שיוצאים מפה. שתדעו שלא כולם מתים אצלנו'. כי אנשים נלחצים שהגיעו לטיפול נמרץ, שמונשמים ושיונשמו, והם חושבים ישר שזה גזר דין מוות. והרבה פעמים זה נכון. כי אלה שמגיעים הם החולים הקשים מאוד. הרבה מתים או יוצאים עם הרבה נזקים אחר כך, ויש להם דרך מאוד ארוכה לעשות".
הרץ מדגישה כי ישנם כאלה שמצבם משתפר והם משתחררים מבית החולים ועוברים שיקום. אך כשמספר המתים עלה בקצב מסחרר ההשלכות הן גם על אנשי הצוות, שרואים את המוות מדי יום. "אמרתי לכולם שאנחנו נהיה בפוסט טראומה אחרי הקורונה. הטיפול בנו יהיה אחרי הקורונה. כי כרגע כל מי שעובד בטיפול נמרץ הם אנשי עשייה. יש משבר, אז בודקים מה אפשר לעשות ופחות יושבים ומתבוננים פנימה ונמצאים בתחושות שלנו. אנחנו מדחיקים הרבה מהתחושות בעשייה", היא אומרת.
"זה לא שזה לא פוגש אותנו. יש משפחות שאתה נקשר אליהן וקשה לך כשיש פטירה של מישהו שנגע בך, זה הרבה יותר קשה. אבל אני לא חושבת שאנחנו מעכלים באמת את כמות הפטירות שאנחנו מלווים. בשבוע שעבר כל יום מת מישהו. אני גם מלווה הרבה מאוד מחולי קורונה שכבר אין להם קורונה אבל הם עדיין חולים ועוברים לטיפול נמרץ כללי. הרבה מהפטירות קורות גם בטיפול נמרץ כללי. חולים שהיו על אקמו במחלקות קורונה והפכו לשליליים ועברו ואז נפטרו".
עם זאת, היא מנסה להיאחז בהצלחות. כך למשל במקרה של יולדת שהייתה חולה במצב קשה ולאחרונה ילדה. "היא התקשרה אליי ואמרה שילדה בת. כל כך התרגשתי. בת בריאה שזה היה כל כך לא מובן מאליו במהלך האשפוז בטיפול נמרץ ויש עוד חולים שיצאו, חולים שיצאו לשיקום". בנוסף, לדבריה חברי הצוות נעזרים זה בזה - כשיש זמן. "אנחנו בוכים אחד לשני בצוות, מספרים אחד לשני. ויש הרבה ציניות, המון. לפעמים זה נשמע זוועה, אבל זו הדרך שלנו לבוא כל בוקר לעבודה".
"קפצנו על ההזדמנות להיות סוף סוף לצד המטופלים"
טל סולומוניקה עבדה מתחילת הקורונה ועד לפני שבוע במחלקות הקורונה בבית החולים רמב"ם בחיפה. בחודשים הראשונים של הקורונה, מספרת סולומוניקה, כי מרבית עבודתה התבצעה דרך מסכים וטלפונים. "אנחנו כעו"סיות תקשרנו דרך טלפון עם מסך ויצרנו קשר דרך הטלפון, ובנוסף אם היו חולים שעדיין עצמאים אז משפחות לא יכלו להיכנס. מדי פעם היו מגיעים ורואים מעבר לדלתות הזכוכית וזה היה הרגעים שהרגישו קצת יותר קרובים", היא מתארת.
בחודש ספטמבר נפתח המתחם התת-קרקעי בבית החולים וחולי הקורונה הועברו לשם. בשלב זה גם החלו לאפשר לעובדות ולעובדים הסוציאליים להיכנס. "לא נכנסנו קודם למחלקות, ועכשיו פתאום ניתן אישור לכולם להיכנס. כעו"סיות קפצנו על ההזדמנות להיות סוף סוף לצד המטופלים, לראות אותם. אמנם הם לא רואים ממש אותנו, אבל זו תחושה אחרת כשאפשר להיות לצדם ולהבין מה הם חווים במתחם, ואז גם העבודה הפכה להיות אחרת".
מספר החולים באותה עת עלה משמעותית. היא מתארת כי אחד הדברים המרכזיים שעשו, היה לנסות ולהקל על התקשורת בין החולים לבין בני משפחתם מאחר שמדובר במתחם תת-קרקעי. "עוד תפקיד שלקחנו זה לחבר ביניהם. לרדת ולקחת טלפון מזוהם ולעשות שיחות וידאו ביניהם, שיראו את המטופלים, אפילו מטופלים מונשמים. אז זה לעשות שיחת וידאו שיראו את בני המשפחה שלהם, שירגישו קרובים, שיוכלו לדבר אליהם, להשמיע להם שירים", היא אומרת.
גם ברמב"ם, בגל התחלואה השלישי, ביקורים של בני משפחה כבר הפכו לדבר שגרתי וזאת כאשר מספר החולים קשים המאושפזים במחלקת טיפול נמרץ רק הלך וגדל. "מאפשרים פעמיים בשבוע להגיע לטיפול נמרץ. אנחנו עוצרים הכול כדי להכניס את המשפחות. מדובר בחולים מאוד קשים. לאחרונה זו המחלקה עם הכי הרבה מטופלים, והעובד הסוציאלי מכניס את המשפחות לביקור, פוגש אותן לפני כן. השיחות פנים מול פנים שונות לעומת הטלפוניות. אנחנו כל היום מדברים עם משפחות בטלפון, אבל לפגוש את המשפחות לפני הביקור זה הופך את התמיכה הרגשית עבורם להרבה יותר משמעותית".
"אם בהתחלה היינו יורדות למתחם ורואות מטופלים שמשתחררים בתוך יום-יומיים ולא מחוברים למכשיר שנותן תמיכה של חמצן והיה אפשר לתקשר איתם ושישתחררו מהר מאוד, היום אנחנו רואים מטופלים שמגיעים כבר במצב קשה", מוסיפה סולומוניקה. "הם מספרים שהם מושכים כמה שיותר כדי לא להגיע. מגיעים באפיסת כוחות. ואנחנו ראינו את העלייה במטופלים בטיפול נמרץ - יותר הונשמו, וגם מספר הפטירות עלה משמעותית ככל שהתקדם הזמן מבחינת הקורונה".
סולומוניקה משתפת בקשיים שעולים בעבודתה המורכבת, אך גם את תחושת השליחות. "היו תקופות מאוד קשות עם הרבה פטירות במהלך השבוע. חלק מהמטופלים גם הכרתי לפני שהונשמו ונוצר קשר. מאוד קשה להתנתק, וגם לא תמיד יש את המקום כצוות בתוך המחלקה לעבד את זה. כלומר, מטופל נפטר, המשפחה צריכה להתמודד בחוץ ולעתים צריך להמשיך למטופל הבא, וזה מאוד משפיע רגשית. אבל אני חושבת שרובנו מנסים להסתכל גם עבור המטופלים שנפטרו כמה משמעותיים היינו וגם עבור אלה שיצאו, והיו לנו גם הצלחות במחלקה, חולים שיצאו מבית החולים".
אחרי עשרה חודשים, היא ויתר צוות המחלקה חוזרים לעבוד במחלקת טיפול נמרץ רגילה, אך לדבריה ייתכן שעוד תמצא את עצמה פעם נוספת במחלקת קורונה. "אני עובדת סוציאלית כ-12 שנה, זו התקופה שבה הרגשתי הכי משמעותית בתפקיד שלי, הרגשתי תחושת שליחת שאני באמת משמעותית עבור כל אחד שנכנס לתוך המחלקה. ובאמת התמסרתי כל כולי", היא אומרת.
"הייתה דילמה אם להישאר או לא להישאר, אבל חייבים את האוורור הזה, ויכול להיות שאני עוד אחזור. אבל אחרי כל כך הרבה זמן, אני מרגישה גם את השינוי בבית. כמה לא הייתי פנויה אליהם בבית רגשית, כי אתה מוציא את כל הכוחות, וסוף סוף יש לי כוחות למשפחה לשלי".
הדיל עודה, עו"סית במרכז הרפואי וולפסון בחולון, התחילה לעבוד במחלקת הקורונה בחודש ספטמבר. בעקבות ירידה במספר החולים היא חזרה למחלקה הרגילה, אך היא די מהר הוזעקה בחזרה בשל העלייה החדה בתחלואה. בשיחה עמה בחודש ספטמבר היא סיפרה בעיקר על עבודתה מול בני המשפחה, כעת היא מספרת על עבודה יומיומית גם מול החולים עצמם לצד ליווי המשפחות שמגיעות לבקר במחלקה.
"יש יותר חולים צעירים שמגיעים, אז אנחנו גם בשיחות איתם וגם מול המשפחות", אומרת עודה ומסבירה כי מדובר בצעירים שחשבו שמדובר במחלקה שפוגעת רק קשישים, ולכן רמת החרדה גבוהה. "יש יותר חרדות. ההבדל הוא שלא היו כל כך הרבה חולים צעירים קודם, אז רוב ההתעסקות הייתה אז סביב אנשים שהם בגיל השלישי. הצעירים חווים את זה אחרת כשזה מגיע אליהם".
לדברי עודה, מדובר בחולים שמתקשרים יותר מאשר בגל השני והיא משתמשת ב"כלים של התמודדות בשעת משבר, של תמיכה יותר. כי אנחנו יותר בקשר עם החולים עצמם, אז צריך לחזק ולעודד גם אותם ולא רק את המשפחות".
זהבית שפיצר, מנהלת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי וולפסון, מוסיפה כי קודם החולים היו מאות קשישים וסיעודיים ולכן הביקורים וההתערבויות נגעו יותר לתמיכה במשפחה בעת פרידה מהקרובים להם, וההכנה לסוף החיים. בגל השלישי הצרכים השתנו. "כרגע זה יותר ביקורים לצורך תמיכה הרגשית, לצורך חברתי אנושי. קודם הביקורים היו מאוד ספציפיים, ביקורים שנועדו לסייע לתהליך הפרידה ודרשו ויסות ותיווך שלנו ותמיכה אחרי כן של עיבוד רגשי. כרגע יש יותר ביקורים וגם התייחסות לכך שמדובר באנשים צעירים במעגל העבודה, יש להם ילדים", היא אומרת.
שפיצר מתארת מקרה של חולה שביקשה שיסייעו עם הילדים המתבגרים וכן יעשו לה הדרכה הורית. "הילדים מאוד חרדים, וילדים בגיל ההתבגרות הם לא תמיד פתוחים ומתקשרים בצורה פתוחה עם ההורים. אז זה גם היה לסייע לאישה לנסות לווסת חרדה שלה ואיך היא יכולה לעשות דברים שיקלו עליה וגם איך לעזור לה להתכנס לתפקיד כאימא ובעצם לתווך לילדים את מצב האבא. ההתערבויות יותר מורכבות כרגע כי אנחנו עסוקות ברבדים נוספים, מדובר באנשים יותר צעירים, עם ילדים מתבגרים שתלויים בהם".