פעם נוספת, ישראל בפני מבוך המוביל לפלונטר בחירות של ממש עם מבוי סתום ומסוכן, שעלול להוביל לסיבוב בחירות חמישי. אורך חיי המדף של ממשלות ישראל התקצר. העובדה כי בשנתיים האחרונות נזקקה ישראל לארבע מערכות בחירות היא איום ממשי ומוחשי על קיומה של דמוקרטיה. רפורמות ממשלתיות? רפורמות בשיטת הבחירות? ההיסטוריה חוזרת על עצמה, עם שינויים. איש מדע המדינה פרופ' גדעון רהט תיעד כי כבר בשנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת, בן גוריון חרט על דגלו את שינוי שיטת הבחירות. משאלתו של בן גוריון מעולם לא מומשה.
במחצית שנות ה-90, בעקבות הפגנות רחבות למדי ופעילות של אנשי אקדמיה, תעשיינים ובנקאים שחיפשו יציבות, כוננה שיטת הבחירות הישירה לראשות הממשלה, זאת מכוח תיקון לחוק יסוד הממשלה ב-1992. השיטה הישירה בוטלה כיוון שהביאה לחוסר יציבות ממשלתית ממנה סבלו הן נתניהו (1996), אהוד ברק (1999) ושרון (2001). לבסוף הרפורמה הבלתי מוצלחת בעליל בוטלה ב-2003. מאז, חוץ מהעלאה הדרגתית של אחוז החסימה (עד ל 3.25 אחוזים כיום) לא חלו שינויים בשיטת הממשל והבחירות. המצב רק החריף בממשלה הנוכחית עם עלייה אינפלציונית בשיעורי השרים וסגני השרים. ברור בעליל כי רפורמות הן חיוניות והדילמה היא איזה רפורמות דחופות במיוחד.
תעשיין אמיד ניסה לשכנע אותי לפני שנים כי שיטה נשיאותית בישראל חיונית ליציבות פוליטית ועמה יציבות כלכלית. אבל שיטה נשיאותית במדינה בה אין חוקה כוללת בכתב המעגנת באופן ברור זכויות אזרח, דוגמת ישראל, מסוכנת לכל מי שקיומה של דמוקרטיה חשוב לו. מעבר לכך - אין כל הוכחה מדעית מחקרית כי משטרים נשיאותיים יציבים יותר מפרלמנטריים. עיננו הרואות, ארצות הברית בתקופת טראמפ, ונצואלה בתקופתו של הוגו צ'אווס או צרפת בתחילת כהונתו של שארל דה גול, הן דוגמאות אחדות לממשלים לא יציבים. כולם משטרים נשיאותיים.
התלות המרכזית ביותר בפוליטיקאי אחד במשטרים נשיאותיים, היעדר בלמים בתוך הגוף הממשלתי, והתפיסה של "המנצח לוקח הכול" אינם מוסיפים יציבות פוליטית. ביתר שאת נוכח העובדה כי בישראל בניגוד לארצות הברית וצרפת, כהונת ראש הממשלה אינה מוגבלת לשתי כהונות, ואינה מוגבלת כלל. נתניהו, בדומה לארדואן ופוטין, מכהן יותר מכל שליט שנבחר בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. עלינו לחפש כיצד ניתן לשפר את המשטר הפרלמנטרי בפני עצמו. ויש הרבה מה לשפר.
למשל, נתחיל מן הכנסת עצמה. לא תמה כי במהלך השנים מלמדים סקרים ומחקרים על ירידה קבועה ומשמעותית באמון הציבורי בכנסת, שהינה כיום הגוף הממשלתי עם שיעורי האמון הציבורי הנמוכים ביותר בישראל. לכך סיבות מורכבות ואחת מהן היא חוסר התלות של חבר או חברת הכנסת בבוחריו, תלות חברי וחברות הכנסת במרכזי המפלגת והניתוק מן היישובים שאותם הם מייצגים מביאים לנתק משמעותי בין הכנסת לבין ציבור הבוחרים והבוחרות.
יש לאמץ בישראל שיטה מאוזנת יותר המשלבת בין הממד האזורי לארצי, כמו בשיטה הגרמנית. שיטה מעורבת תגדיל אמון הציבור בכנסת ותייצר קשר ישיר בין חברי וחברות הכנסת לבין ציבור בוחריהן, במקום התלות הקיימת כיום של חברי וחברות הכנסת במרכזי המפלגות. בעניין זה נערכו בעבר מחקרים שנותרו ללא יישום של ממש. שינוי יביא בהגדרה לשינויים בסדרי עדיפות של הממשלה בעת התגבשות החלטות תקציביות ואחרות.
פחות מפלגות ושינוי מודל אי האמון
ואיך תקום הממשלה? יש להגיע לפתרון פרלמנטרי מהיר יותר מכפי הסיוט שלו אנו ערים כבר שנים רבות. ממשלות קמות רק לאחר כחודשיים עד שלושה של משא ומתן מתיש. מינויים של שרים וסגני שרים אינם על פי הצרכים החברתיים, אלא על פי מידת הסחטנות הפוליטית. ראשית, יש להביא לעליית אחוז החסימה (בשיעורים של חמישה עד עשרה אחוזים) באופן שיחייב את המפלגות להקים גושים מפלגתיים. באופן זה ייווצרו בישראל בין חמישה לשישה גושים מפלגתיים לכל היותר, במקום ריבוי המפלגות כיום. ישראל היא המדינה עם שיעור המפלגות הגבוה ביותר בעולם המערבי ואחד הגבוהים בעולם בכלל.
בצד זאת, יש לקבוע בחוק כי המפלגה הגדולה ביותר (למעשה - הגוש המפלגתי) על פי תוצאות בחירות, תקים את הממשלה (הדבר דורש תיקונים בחוקי יסוד) בכפוף להגבלת כהונה של ראש ממשלה לשתי כהונות בלבד. כך יישמר המבנה הפרלמנטרי הדרוש לישראל ויימנעו בחירות חוזרות ונשנות באופן המכרסם והמאיים על יסודות המשטר. הצבעת אי אמון? יש להחמיר את דרישת אי האמון הקונסטרוקטיבי רק ברוב מיוחד במקום רוב רגיל מבין חברי הכנסת. כך ייגברו הסיכויים כי ממשלות יכהנו עד ארבע שנים ופעולותיהן יהיו כפופות כמובן לפיקוח פרלמנטרי ושיפוטי.
כאמור- בכך לא סגי. לאחר סיום כהונת נתניהו כראש ממשלה יש להביא לחקיקת חוק המגביל את משך הכהונה של אדם אחד כראש ממשלה לתקופה של עד שמונה שנים בסך הכול, או שתי כהונות לכל היותר, ולהחמיר בחוק את הדין לגבי חברי כנסת, אישי ציבור וראשי ממשלה שכנגדם הוגשו כתבי אישום.
פרופסור גד ברזילי הוא מומחה למשפט, חברה וממשל, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים.